והדרת בני זקן: ראיון עם המשפחה שמאחורי יקב קסטל

20 שנה בדיוק אחרי יציאת היין הראשון של יקב קסטל, יובל ג'וב הרגיל סוגר מעגל ונפגש עם בני משפחת בן זקן לשיחה על ענבים, עסקים ומשפחה

משפחת בן זקן. צילום: איליה מלניקוב
משפחת בן זקן. צילום: איליה מלניקוב
17 בספטמבר 2014

בישראל יש הרבה יקבים. יהיו שיגידו הרבה יותר מדי, אבל רק מעטים מהם הם יקבים מהזן המיתי. מהו יקב מיתי? כשאתה חולף עם מכוניתך בדרך הלא סוללה שמובילה אליו וחולף בשערו, עובר בגופך רעד קל, לבך מאיץ את פעימותיו ובלוטות הטעם שעל הלשון מרטיבות את הפה בהתרגשות. כל חובב יין מכיר בוודאי את התחושה הזו כשהוא ביקר ביקבים כמו זה של דה מונטי בבורגון או של משפחת מסקארלו בפיאמונטה. אגב, זה לא משהו ששמור ליקבים בלבד: גם מסעדות יכולות לפזר עליך את אותה אבקת קסמים נדירה. יועזר ז"ל הייתה מסעדה כזו, מסעדה שלא משנה כמה פעמים ביקרת בה היא תמיד גרמה לך להרגיש את אותה תחושת יראה. כמו להיכנס בשערי כנסייה.

ביקב קסטל ביקרתי בחיי כחמש פעמים, וגם בפעם הזו הרגשתי כמו בפעם הראשונה. מכל היקבים בארץ, קסטל הוא לטעמי היקב שמספק את התחושות הכי קרובות לתחושות שמתעוררות בביקורים ביקבים מיתולוגיים באירופה. אני לא מדבר עכשיו על איכות היין אלא על איכות אחרת לגמרי. בספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" רוברט פריסיג קרא לזה "איכות מוחלטת"-  האיכות הטוטאלית של החיים עצמם. זהו סוג איכות שקשה מאוד להסבירו במילים אבל קל מאוד להרגיש בו כשהוא מתרחש. עכשיו, כשאני כותב את השורות הללו, בעודי מבוסם כדבעי, אני מרגיש שאולי התפלספתי יותר מדי, אבל היי, זה מה שתמיד קורה כשאנשי יין ואלכוהול נפגשים. חוץ מזה, מותר לי, נוכח ההחלטה שגמלתי בלבי שזהו ראיון היין האחרון שלי. זה לא שאני לא אוהב לדבר ולכתוב על יין, נהפוך הוא, אלא שבשנה האחרונה יש לי יקב ומזקקה קטנים משלי, כך שאני עלול להיחשד בעיני הציבור, ובמיוחד בעיני עצמי כ"בעל עניין".

[tmwdfpad]

הביקור בקסטל הוא עבורי סגירת מעגל. בדיוק לפני שמונה שנים עשיתי כאן את כתבת היין הראשונה שלי ל־TimeOut. ממש כאן באותו המקום ישבתי עם אלי בן זקן ושתיתי איתו שרדונה מצוין מבציר 2005. אז עוד לא הכרתי את בני המשפחה, כולם שותפים לחזון היקב המשפחתי: האם מוניק, האב אלי וילדיהם – אילנה (מנהלת רכש ויצוא), אריאל (יינן ומנכ"ל) ואיתן (מנהל תפעול). זמן קצר לאחר אותה הפגישה, המעגלים החברתיים עשו את שלהם. איתן ואני התחלנו לשבת באותו פרלמנט חברים קבוע שמתרחש בלילות רביעי בפאב המנזר, ואט אט הפכנו חברים. בתקופה ההיא הוא עדיין היה רווק, וכמנהל התפעולי של היקב חי על קו החיים הפתלתול שבין תל אביב למושב רמת רזיאל. בהמשך הוא הכיר, דרך חבר משותף, את עדי אשכנזי וזמן קצר לאחר הכרותם הם נישאו והולידו שני ילדים. וכך ,האיש הנחבא אל הכלים והדמות הפחות מוכרת של יקב קסטל הפך בעל כורחו לסלב שמדורי הרכילות אוהבים לכנות "איש העסקים איתן בן זקן", כנראה כתוצאה מבלבול עם איש העסקים האשדודי ג'קי בן זקן.

אבל עדיין, למרות הסלבריטאיות שנכפתה על איתן, משפחת בן זקן מקפידה לעשות את הדברים בדרך האלגנטית והשקטה שאפיינה אותה ואת יינותיה מאז ומתמיד. לטובת אלה שהגיעו רק עכשיו, הנה תקציר הפרקים הקודמים: אלי בן זקן נולד באלכסנדרייה שבמצרים. מאוחר יותר עקרה משפחתו לאיטליה. בנערותו הוא התחנך בפנימייה יהודית באנגליה. בהמשך הוא למד באוניברסיטאות של מילאנו וז'נבה. בשנת 1970 עלה בן זקן עם רעייתו ובתם אילנה לישראל. לאחר כמה חודשי חיפושים הם השתקעו ברמת רזיאל. זמן קצר לאחר מכן הם פתחו את מסעדת מאמאמיה בירושלים. שנותיו כמסעדן, כמו גם שיטוטיו התכופים בעולם, חשפו אותו לעולם הגסטרונומיה והיין. את הכרם הראשון שלו נטע אלי בשנת 1988 בנחלה הצמודה לבית. בשנת 1990 הוא ייצר את היין הראשון בלול, כהובי. התירוש של הגפנים הצעירות הותסס באורווה הישנה שמאחורי הבית, בפחי אשפה של 40 ליטר, השריית הקליפות הייתה קצרה מאוד, הסחיטה הייתה ברגליים, כמו ביינות של פעם. היישון נעשה בשתי חביות עץ חדשות שהוזמנו מצרפת. בדיעבד, הסחיטה המוקדמת הולידה יין קליל מאוד אבל גם אלגנטי מאוד. הייתה לו אלגנטיות של יין צרפתי. היה בו גם מעט מאוד אלכוהול – 12 אחוז. הוא הרשים בשוני שלו, והיה שונה לגמרי ממה שהיה נהוג לשתות פה באותה התקופה.

מוניק ואלי בן זקן. צילום: איליה מלניקוב
מוניק ואלי בן זקן. צילום: איליה מלניקוב

את היין ביקבק בן זקן כעבור חמש שנים, בשנת 1995. כדי להבין כמה חוצפה הייתה לחובבן שהתסיס יין בפחי אשפה מפלסטיק, שהונחו באורווה מטה לנפול, צריכים לראות את אחד מהבקבוקים מהשנתון ההוא: להוציא כמה שינויים מינוריים, התווית של יין קסטל לא השתנתה במאום. אותו איור ואותו השם: "קסטל גראן וין". האיש עושה בפעם הראשונה 600 בקבוקים בחצר האחורית וקורא ליין שלו "יין גדול".

אבל כידוע, בסיפורים מהסוג הזה אומץ ונחישות לבדם אינם תמיד מספיקים. כדי להגיע רחוק צריך גם לא מעט מזל. מתברר שלבן זקן היה הרבה ממנו. יום אחד היין הגיע לעיתונאית ואשת הקולינריה דליה פן לרנר ז"ל (שנפטרה לפני שלוש שנים). ובמילותיו של אלי: "בדיעבד התברר לי שלרנר הייתה מיודדת עם סרינה סטקליף, מנהלת אגף היין בבית סות'ביס, גוף משפיע מאוד בתחום היין. לפני אחת מגיחותיה של לרנר לאנגליה שלחתי לה שני בקבוקים. אחד בשביל עצמה ואחד לסטקליף. כעבור חודש, בזמן נסיעה בדרום הארץ צלצל הטלפון במכוניתי. בימים ההם הסלולריים לא היו ממש ניידים אלא טלפונים שחורים וכבדים שהותקנו באוטו. על כל פנים, בצד השני של הקו הייתה אשתי. היא סיפרה לי שהגיע למסעדה פקס מאנגליה מגברת סטקליף. ביקשתי ממנה שתקריא לי אותו. היא התחילה להקריא, ובמהלך הקריאה התחילו דמעות להציף את עיניי לשמע התשבחות. הייתי חייב לעצור את האוטו בצד כי לא ראיתי כלום. זה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שיש לי משהו ביד. משהו חשוב. הבנתי שאני יינן".

מאז אותה שיחה באמצע שנות ה־90 ששינתה את חייו של בן זקן, ומאז אותו ראיון שקיימתי איתו עשר שנים לאחר מכן, נבצרו הרבה ענבים בהרי ירושלים והיום היקב מייצר כ־300 אלף בקבוקים בשנה, נתון שמכניס אותו לעשרת היקבים הגדולים בישראל, אבל נדמה שכל זה עדיין רחוק מאור הזרקורים. בניגוד ליקבים בסדר גודל דומה, את יינות יקב קסטל לא תמצאו בתערוכות יין וגם לא מרוחים על דפי כרומו ועל שלטי חוצות. זו תמיד הייתה הדרך וכך זה נשאר. כשאני שואל את אלי, את אריאל ואת איתן איך אפשר למכור כל כך הרבה יין בלי פרסום, הם צוחקים ועונים: "כשהמוצר טוב הוא מפרסם את עצמו. תראה את היקבים המשפחתיים בבורגון. תראה איזה מחירים מטורפים היינות שם מקבלים כל שנה. תראה איך כל העולם מתדפק על דלתותיהם. מה הם צריכים לפרסם?".

אבל בכל זאת, עם כל הכבוד, יש קצת הבדל בין בורגון להרי יהודה ובין צרפת לישראל. כולנו יודעים שהשוק בארץ צפוף ורווי, והשם "ישראל" הוא לא בדיוק מותג פופולרי.

אלי: "זה נכון. היום יותר קשה למכור יין. זו הסיבה שצריכים לעבוד קשה יותר. הפתרון נמצא ללא ספק בחו"ל וזה נכון שלישראל יש רפיוטיישן בעייתי. למזלנו, יש את הקהל היהודי ובעיקר יש לנו את השם הטוב שלנו שאותו בנינו במשך שנים ארוכות".

הילדים לבית משפחת בן זקן. צילום: איליה מלניקוב
הילדים לבית משפחת בן זקן. צילום: איליה מלניקוב

בזמו שאנחנו מדברים, השלישייה לבית בן זקן פותחת בזה אחר זה בקבוקי "גראן וין" מבצירים שונים. כיקב אמיתי, שעושה יינות בצורה אנושית ולא רובוטית, כפי שזה נעשה לעתים ביקבים מסחריים גדולים, ההבדלים בין שנות הבציר השונות ניכרים בהחלט. אני מצהיר שלטעמי האישי היין האלגנטי והמאופק מבציר 2011 הוא המועדף עליי, בניגוד, למשל, לזה מבציר 2010 העוצמתי. למשמע המילים, אריאל מחייך ומתוודה שגם לטעמו. טעימת יינות קסטל לאורך ציר הזמן מגלה שהמגמה הכללית היא צעידה לעבר מחוזות העוצמה והכוח. לא ברמה של שיראזים אוסטרליים אמנם, אבל אחוזי האלכוהול (15 אחוז הוא לא מספר גס בקסטל) בהחלט עולים, והיינות הופכים דחוסים ושריריים יותר.

הסגנון שלכם, שהופך לעוצמתי יותר, הוא קצת הפוך מהמגמה בארץ לא? כי לי נדמה שבימינו רוב היקבים מנסים לייצר דווקא יינות מופחתי אלכוהול ובעלי גוף קלילים יותר.

אריאל: "אני לא יודע וזה גם לא כל כך מעניין אותי מהי המגמה. אני לא מאמין שבייננות יש מגמות שוק שאתה צריך ללכת על פיהן. יין זה לא אופנה. אנחנו עושים יין כמו שאנחנו מבינים וכמו שאנחנו אוהבים לשתות. אנחנו לא מייצרים יין כי אנחנו סבורים שהוא יהיה אופנתי או כי הוא עונה על המגמה הנכונה. וגם אם היינו רוצים, תהליכי העשייה וקבלת ההחלטות בעולם הייינני הם כה ארוכים, שאין בכך שום טעם. הניסיון היינני שלנו הוביל אותנו להחלטות ולסגנון. אנחנו בוצרים את הענבים בשלב שאנחנו סבורים שהם מעניקים את שיא הטעמים שלהם. זה השיקול היחידי. זה נכון שעם הזמן ניתן לומר שהיינות שאנו עושים היום בשלים ומורכבים יותר מהיינות שעשינו פעם".

אבל בכל זאת, אתם גם אנשי עסקים. אתם בוודאי רואים וטועמים מה קורה מסביב. וגם הודית לפני רגע שאתה אוהב אותם אלגנטיים וצנועים.

אריאל : "קודם כל, כל מה שנאמר קודם לא סותר את העובדה שלטעמי היינות שלנו סופר אלגנטיים. גם אם יש בהם הרבה אלכוהול עדיין נעים מאוד לשתות אותם. אבל שוב, אנחנו יצרני יין. הרפרנס, נקודת ההתייחסות שלנו, היא תמיד רק לעצמנו. פעם יינן צרפתי אחד אמר לי 'גם היינות הצרפתיים המוצלחים ביותר מהיקבים הוותיקים והמסורתיים ביותר, צריכים מדי פעם את האיש האנגלי שיגיד להם שהם טובים'. אז באנלוגיה, אנחנו סומכים על הטעם שלנו. הוא כבר הוכיח את עצמו טוב מאוד, אבל אף פעם לא מזיק שפארקר אומר את זה".

איך בכלל מגיעים להחלטות יינניות עם כל כך הרבה פיות ודעות שונות?

אלי: "זה לא פשוט. יש המון ויכוחים. אנחנו משפחה של אנשים דעתנים וזה טוב מאוד, אבל זה גם מעורר המון קונפליקטים. זו בין היתר הסיבה שלקחנו לתקופה מסוימת מנכ"ל חיצוני ויועץ ארגוני – כדי שנוכל ללמוד לעבוד טוב יותר יחד. היום, ממרום גילי, זה הדבר שהכי חשוב לי והנושא שאני הכי גאה בו: הצלחת היקב כהצלחה משפחתית. יקב כזה הוא הרבה יותר מעוד עסק. יקב משפחתי זה אורגניזם. זו יצירה".

איתן: "זה נכון, ולוקח שנים להסתגל לזה ולבנות את המודל הנכון שבו כולם ירגישו בנוח".

ואומר את זה בן אדם שקם כל יום בשש בבוקר ברמת השרון ונוסע לעבוד בהרי ירושלים. לי זה נראה טירוף. אתה רוצה להגיד לי שנוח לך?

איתן: "שמע, יכול להיות שאני לא צריך להגיד את זה מסיבות של שלום בית, אבל האמת היא שרמת השרון זה לא המקום הטבעי לבן אדם כמוני. אני בסופו של דבר איש אדמה, לא איש של עיר. חוץ מזה, לך אין זכות לדבר, אתה גר בתל אביב ויש לך יקב בצפון. לי זה נראה מטורף עוד יותר מהמקרה שלי".

זו הסיבה שכבר הכרזתי: זה הראיון האחרון. מעכשיו אני מתכוון להתמקד ביקב.

"יאללה אז בוא נדבר שוב בעוד עשר שנים".