לאיש הכי מצחיק בפופ יש מסר בשבילכם: תהיו יותר מטופשים

שבוע ווירד אל ינקוביק שמח לכם, קוראים יקרים. לא רק שהשבוע הסאטיריקן המוזיקלי מס' 1 (טוב, צריך לומר שאין המון תחרות בנישה הזאת) חוגג 63 (והשיער שלו עדיין מדהים כתמיד), גם הסרט המוקו-ביוגרפי על האיש ופועלו "Weird: The Al Yankovic Story", בכיכובו של לא אחר מאשר דניאל רדקליף עתיד לצאת סוף סוף (בשירות הסטרימינג האמריקאי Roku, אבל אם אתם מאוד נחושים לראות את הסרט, אנחנו בטוחים שתמצאו דרך) ולספר את סיפור חייו בדרך הכי מטומטמת ומסולפת שאפשר (צפויה כאן יותר פרודיה על ז'אנר הביוגרפיות המוזיקליות הנפוחות מחשיבות, סטייל Walk Hard: The Dewey Cox Story ופחות סיפור ביוגרפי אמין על האיש והאקורדיון). מה שאומר שמי שבאמת רוצה להכיר את הביוגרפיה של ווירד אל, יצטרך מקור אחר – למשל, הכתבה הזאת – אז כמאמר הפרודיה שלו על שירו של רובין ת'יק, "Blurred Lines", אני אנסה לחנך אתכם.

 אלפרד מת'יו ינקוביק נולד ב-1959 בפרבר בקליפורניה, בן יחיד לזוג הורים ממוצא יוגוסלבי-איטלקי (למרות כל הראיות הנסיבתיות, כאן אני צריך לספר לכם שינקוביק אינו יהודי, אפילו קצת. אבל בהחלט אפשר לספור אותו כיהודי של כבוד). למרות שהחל ללמוד לנגן באקורדיון בגיל צעיר, ינקוביק בכלל תכנן להיות אדריכל. למזלנו, הוא החליט לשלוח כמה שירים קומיים שהקליט בחובבנות לתכנית הרדיו ד"ר דמנטו, דמות קאלט ברדיו האמריקאי, שמשדר פרודיות, שירים קומיים ועוד מוזרויות בתוכנית הרדיו שלו מאז 1970 ועד היום. עבור ד"ר דמנטו (בסרט, אגב, מגלם אותו ריין וילסון – דווייט מ"המשרד"), ינקוביק היה מתנה משמיים. השיר הראשון אותו הוא שחרר באופן מקצועי ורשמי היה "My Bologna", פארודיה מוזיקלית על הלהיט הדביק "My Sharona" של The Knack, עם מילים חדשות על אהבתו של הדובר לנקניק מסוג בולוניה. אוקי, לא בדיוק בדיחה גאונית, אבל כולם צריכים להתחיל איפשהו. זה לא שפרודיית ה"מיי קורונה" שלכם מ-2020 הייתה יותר טובה.

בדומה לאמנים כמו מדונה או בילי איידול, הקריירה של ינקוביק הוקפצה מאוד בזכות העובדה שהוא התחיל את הדרך שלו סמוך לעלייתו של ערוץ MTV. עבור MTV, כמו עבור ד"ר דמנטו, ווירד אל היה חיבור מושלם – אם יש בסביבה מוזיקאי-קומיקאי, ברור שהחיבור שלו למדיום ויזואלי יהיה חזק יותר, וינקוביק במקביל יכל ללעוג (טוב, הוא לא בדיוק לועג. הוא עוקץ בחיבה) גם למוזיקה של האמן וגם לאסתטיקה שלו באותו זמן, עם קליפים מושקעים שהיו סוג של גרסה מוזיקלית לסרטי האחים צוקר. עם להיטים כמו "Eat It"' ו-"Fat" על פי שיריו של מייקל ג'קסון, ו"Like a Surgeon" ו-"I Like Rocky Road" על פי השירים של מדונה וג'ואן ג'ט, ינקוביק – לא בדיוק דמות מיינסטרימית מבעו – הפך לפרצוף מוכר בערוץ החדש ואף שיתם איתם פעולה בסדרת ספיישלים בשם Al-TV, בהם השתלט על השידורים והציג את הקליפים שלו, מערכונים וראיונות קורעים מצחוק עם סלבס, המורכבים מראיונות אמיתיים שינקוביק עיוות וערך בשביל אפקט קומי (כן, בדיוק איך ש"ערוץ הכיבוד" התחילו). 

בשלב הזה יש משהו שאני חייב להבהיר לגבי "ווירד אל". למרות שהתהילה שלו הגיעה בזכות פרודיות מוזיקליות שמחליפות את המילים של שירים קיימים במילים מצחיקות, ולמרות שהוא מזוהה קודם כל עם פרודיות ישירות, במשך כל הקריירה שלו ינקוביק הקליט גם שירים קומיים עם לחנים מקוריים. למעשה, מעריצי ווירד אל אליטיסטים – כן, גם אני – יאמרו שהשירים הללו הם-הם היצירות הגדולות ביותר שלו: משיר האהבה הסטוקרי "Melanie" דרך שיר ההלל לחנויות חומרי בנייה "Hardware Store" וסיפורו הטראגי של סטודנט למשחק שחלם על תהילה והפך למפעיל בפארק שעשועים "Skipper Dan". חלק גדול מהשירים המקוריים האלה הן מחוות מוזיקליות לגוף יצירה שלם של אמן, בהם ינקוביק בעצם יוצר שיר חדש של להקה כמו שהוא עשה עם REM, אלביס קוסטלו או DEVO. למעשה סולן DEVO (בעצם להקת פאנק סאטירית), מארק מאת'רסבאו אמר על שירו של ינקוביק "Dare To Be Stupid", שמחקה את הסגנון הקופצני-נוירוטי של הלהקה, "הייתי בהלם. זה היה הדבר הכי יפה ששמעתי. הוא סוג של פיסל את השירים שלנו ועשה משהו שונה לחלוטין. ואני שונא אותו על זה". כשווירד אל שמע את זה, הוא בכה מהתרגשות.

לאחר הצלחה אדירה בשנות השמונים וכמה הופעות אורח קטנות בסרטים, ינקוביק קיבל את ההזדמנות לככב בסרט משלו, שאותו גם יכתוב. התוצאה הייתה "תחנת שידור לקריינים מתחילים" ("UHF"), קומדיית אייטיז על לוזר חולמני שמקבל הזדמנות לנהל תחנת טלוויזיה משלו. הסרט נתן במה להומור הנונסנס של ווירד אל, עם פרודיות על "קונאן הברברי" ו"רמבו", והכיל הופעות מוקדמות של כוכבים עתידיים כמו פראן דרשר ומייקל ריצ'רדס (קרמר!). אולפני אוריון היו כל כך מרוצים מהקרנות המבחן של הסרט שהם החליטו להוציא אותו למסכים באותו קיץ של סרטים כמו "באטמן" ו"מכסחי השדים 2", מה שכנראה חרץ את גורלו המר. "UHF" אמנם קיבל ביקורות שליליות ונכשל בקופות, אבל עם השנים הפך לסרט קאלט ועדיין מדובר בפיסת נונסנס מתוקה ונוסטלגית שכולל הרבה גאגים מטורפים ופודלים שנזרקים מהחלון.

שנות השמונים המאוחרות היו תקופה לא טובה במיוחד בשביל ינקוביק. חוץ מהכישלון של הסרט, היה לו גם שני אלבומים לא מוצלחים במיוחד, וסיבוב הופעות שבוטל. אבל בשנות התשעים הוא חזר ובגדול עם השיר שהעז ללעוג ללהקה הכי חמה של הרגע: נירוונה. כל מעריץ "ווירד אל" יודע את הדברים הבאים על "Smells Like Nirvana": כאשר ינקוביק פנה לקורט קוביין לבקש רשות לעשות את השיר (ינקוביק תמיד מבקש רשות, מה שהביא לסירובים מאמנים חסרי חוש הומור עצמי כמו פרינס) קוביין שאל אותו: "זה לא הולך להיות על אוכל, נכון?", ושקוביין לאחר מכן אמר שזה היה הרגע שהוא ידע שנירוונה הצליחו. ינקוביק גם היה אחד מהאמנים הראשונים מחוץ לראפ לאמץ את הז'אנר ואפילו להיות די טוב בו, עם פרודיות זכורות על פאף דאדי, קוליו ז"ל והראפר הנשכח קמיליונר (שימו לב להופעת האורח בקליפ של קיגן מייקל קי וזוכה האוסקר העתידי ג'ורדן פיל). 

בשנות האלפיים ווירד אל ינקוביק כבר הפך לאוצר לאומי באמריקה. מוזיקאים אחרים המשלבים קומדיה בעבודתם, החל מלין-מנואל מירנדה ("המילטון") ועד אנדי סמברג ("לונלי איילנד"), מהללים אותו ורואים בו השפעה. כולם רוצים לעבוד איתו, ונראה שהוא רוצה לעבוד עם כולם: מיוצרים עצמאיים ביוטיוב, עד מוזיקאים מוערכים, לרוב עם טאץ' גיקי מסוים, כמו בן פולדס ו-Weezer – מה שהוביל ליצירת הטריילר הפארודי המקורי לסרט ביוגרפי על ווירד אל באתר "פאני אור דיי" ב-2010. ארון פול מ"שובר שורות" גילם את ינקוביק בסרטון המקורי, ועכשיו, יותר מעשור לאחר מכן, הבדיחה הזאת הולכת להימתח לסרט באורך מלא בכיכובו של הארי פוטר בעצמו. האם זה יעבוד? ובכן, זה לפחות לא יכשל כמו "תחנת שידור לקריינים מתחילים". ומה שבטוח זה שאותו מסר שלו שכל כך הלהיב את להקת DEVO – "תעזו להיות מטופשים" – הוא בדיוק מה שכולנו צריכים, כרגע ותמיד.