וידוי: אני לא יודע לתקן דברים בבית, אולי כי אין לי אבא
אני יכול להרים שישיית מים אבל אין לי מושג איך לשהתמש במקדחה - אפילו אין לי אחת כזאת. אז בינתיים אני צובר תקלות בבית, מחכה לרגע שבו זה כבר לא יהיה מביך לקרוא להנדי מן
הגברים במשפחה שלי תמיד מתקנים משהו. ככה אני זוכר את זה מילדות – מספרים שאבא שלי היה מתקן כל דבר, את הדודים שלי ראיתי מנסרים, תוקעים מסמרים, קודחים, צובעים קירות, מפרקים אותם, בונים מחדש, מערבבים, סוחבים, מרתכים ומדביקים. אף אחד מהם לא קבלן או שיפוצניק, אבל זה תמיד נראה שהם ממש יודעים מה צריך לעשות. אימא שלי אמרה לי להסתכל וללמוד, אז הסתכלתי. ללמוד לא ממש ידעתי, אז אין לי מושג איך הם עשו מה שהם עשו ואיך הם למדו את זה. אולי צריך יותר מאשר להסתכל.
כבר חודשים שעל המדף במקלחת זרוק מתלה לטוש, חצי מקולף מתוך אריזת הפלסטיק ההרמטית שלו, מהסוג שפוצע את האצבעות. קניתי אותו בחנות גנרית למוצרי בית. זה היה קצת לפני החורף, ובדרך מהעבודה חשבתי שלא יהיה נעים להסתבן ביד אחת ולהחזיק את הטוש ביד השנייה (כפי שקורה כבר כמה שנים), שלא לדבר על חפיפת שיער – זה מאמץ מיותר שאפשר לדלג עליו. מקלחת אמורה להיות משהו שנהנים ממנו, מתענגים עליו ומשתהים במהלכו – לא פרוצדורה מטרחנת. אבל כרגע המצב הפוך. אני כל הזמן בתנועה, לא יכול להתקלח בפסיביות.
אני רוצה להאמין שלו הייתה לי מקדחה הנושא הזה בכלל לא היה רלוונטי, אבל הגעתי לנקודה הזו בחיים בלי מקדחה. חשבתי שלא אצטרך והנה אני מכה על חטא. העניין הוא שגם אם הייתה לי, לא בטוח שהייתי יודע להשתמש בה כמו שצריך. כיוון שגדלתי בלי אבא אני תמיד יכול לתרץ שאין לי את האינסטינקט הזה ל"עבודות גבריות" שמצריכות עבורן ארגז כלים מאובזר ואפשר להיפצע במהלכן או לשבור משהו. זה לא סוג המטלות שאני טוב בהן. אני יכול לסחוב שישיות של בקבוקי מים ולהחליף נורות, אבל כשצריך להרכיב רהיט, למשל, חברה שלי ואני עושים מאמצים משותפים. נראה לי שהיא יודעת טוב ממני מה צריך לעשות, אבל אני מסתכל על דף ההוראות במבט ממוקד וממלמל כדי לעשות רושם שיש לי מושג מה קורה. לרוב משהו מתפקשש ואנחנו מתקשרים לאבא שלה שמגיע עם מקדחה ומסדר את מה שהרסנו.
התקלות נאספות – נקודה בקיר שזקוקה צביעה, בלטה שקצת מבצבצת, שקע חשמל שהתפגר. אני צובר מספיק מהן כדי לא להיות נבוך מול ההנדימן. סביר להניח שחלק גדול מהפרנסה שלו מבוסס על אנשים כמוני, אבל המבט שלהם תמיד משדר משהו כמו “בשביל השטויות האלה קראתם לי?", שהוא יותר מעליב ממבט ה"תפסתי פראייר". ואז הם מתקנים, יודעים בדיוק מה צריך לעשות וגורמים לי להסתכל עליהם בייאוש ולא ללמוד שום דבר.