"אז על מה המחזה?"

"על אישה ששוקלת 170 ק"ג, מסתגרת בביתה עשור ומוצאת את משמעות חייה בכתיבת צ'טים אירוטיים באתר פורנו", עניתי ומיד ראיתי את עיני השואל נפתחות ומודדות אותי מלמעלה למטה. אני בת 45, עובדת סוציאלית במקצועי, נשואה ואמא, לכאורה אישה מתפקדת. אמנם כתבתי רוב חיי, אבל אין לי ניסיון או קשרים בעולם התיאטרון ואני לא שוקלת 170 ק"ג (עדיין). אז איך קרה שמחזה כזה, פרי עטי, עולה לבמה במסגרת פסטיבל "כלימשלובים" בצוותא?

הכתיבה הייתה מאז ומתמיד עבורי זכוכית מגדלת, אני לוקחת פיסות מתוכי ומגדילה אותם, בוחנת מה יקרה אם אגדל אותם למפלצות. אני לא מסתגרת בבית עשור, אבל כבר יומיים, מאז לקחתי על עצמי את המשימה לכתוב את הטור הזה, אני מבזבזת שעות בגלישה חסרת טעם בפייסבוק, מסתובבת מסביב למקרר, פותחת וסוגרת, הילדים מול המסכים כי אני אומרת להם ולי שמותר, הרי אני צריכה לכתוב טור, אבל בפועל אני לא כותבת מילה. אני מכריזה שאני במצב צבירה של "ויתרתי", כך אני קוראת למצבים האלו, מאז התחלתי לכתוב את המחזה "ויתרתי". מאז שנולדה הדמות הראשית של המחזה, תמרה, אישה שויתרה על ראיונות עבודה, כי נמאס לה להתנחמד, וויתרה על דייטים, כי נמאס לה להתאפק ולשחק אותה ולא לשכב בדייט הראשון, ויתרה לבת שלה ונתנה לילדה לגדל את עצמה, וויתרה להפרעת האכילה שלה ונתנה לעצמה לתפוח. וגם כשהויתור הזה החל לסכן את חייה, היא לא ויתרה עליו. ובכל בוקר כשאני צריכה להתעורר מוקדם מדי, לארגן את הילדים ולארגן לעצמי פנים סבירות, אני נאבקת במין תמרה כזאת ושואלת את עצמי מה יקרה אם פשוט אוותר ואשכב עד אין סוף במיטה עם שקית במבה ועיתון.

החברה שלנו מקדשת את המאמץ ולא את הויתור. מגיל קטן מחנכים אותנו לקרוע את התחת, כי רק כך נצליח. אנו נאלצים למסגר את הבטלה רק לחופשות ולסופי-שבוע (וגם אלו רק כשאנחנו נטולי ילדים קטנים). ויש כאלו שגם מתאמצים בחופשות שלהם – מתכננים לו"ז קשיח, משקיעים בלהזמין את המקומות הטובים ביותר ואז שועטים כדי להספיק את כל מה שתכננו. בקיצור מתאמצים ליהנות. אבל דווקא היצירות הכי מוצלחות שלי לא נוצרו דרך מאבק, הן גם לא נוצרו דרך ויתור, הן נוצרו תחת הלך הרוח המיוחד שיש לי כשאני יודעת שאני עושה משהו נכון.

לפני שהייתי עובדת סוציאלית הייתי עיתונאית. למדתי עיתונות ב"כותרת" והיה לנו אולפן רדיו שבו יכולנו להקליט תוכניות. בפרץ של יצירה שנמשך כמה לילות כתבתי שתי תוכניות רדיו שהיו מורכבת מקולאז' של טקסטים שכתבתי במיוחד ומוסיקה שדיברה עם הטקסטים האלו. הימים שהקלטתי את התוכנית הזאת היו ימים של חדוות יצירה, שיחקתי באולפן במילים ובצלילים כמו בחדר משחקים. בתחילת הדרך הגחתי לכל מיני ראיונות עבודה בעיתונים, גם למשרות זוטרות וביקשתי להתראיין אפילו שלא הוזמנתי, כתבתי כתבות, גם בלי שאיזשהו גוף תקשורת הזמין אותן, ואז ניסיתי לשכנע עורכי עיתונים לפרסם אותן. כתבתי כתבות גם בחינם. באותה תקופה, נאבקתי די בהצלחה בפיתוי לשקוע במיטה עם שקית במבה ועיתון. כשאת שוכבת עם הבמבה והעיתון את עדיין אפשרות. אמנם אפשרות שלא מומשה, אבל בכל זאת זכותך להיות אפשרות של אישה מצליחה נשמרת. את יכולה לומר לעצמך שבחרת מרצונך החופשי לוותר. את יכולה לספר לעצמך סיפור על כך שזו היא בחירה מודעת לצאת מהמטריקס. אבל האמת היא שאת מוותרת במיוחד על המאבק בפחד להכשל.

המאבק בפחד להכשל הוא המאבק שהכי התיש אותי בכל פעם שנדרשתי להתקשר למרואיין סרבן או לפתוח מסמך ריק בוורד. אומרים שהפתרון הכי טוב לפחד הוא להחשף אליו, כלומר להכשל ולגלות שנשארת בחיים. אבל למרות שצברתי כשלונות, מעולם לא הצלחתי להתרגל לפחד הזה. ובכל אותה תקופה של מאבק, תוכניות הרדיו שהכנתי בתקופת לימודיי שוטטו בעולם בלי כל מאמץ מצידי. הן שודרו במסגרת של תוכניות סטודנטים ברשת א' ובגל"צ וכשהתגלגלתי לראיון עבודה לעבודת מפיקה ברשת א', המראיין הכיר את התוכניות שלי, אהב אותן וקיבל אותי.

על המחזה "ויתרתי" עבדתי למעלה משנה. למדתי בקורס מחזאות, תחקרתי על עודף משקל קיצוני, קטלו אותי, נעלבתי, אבל כנראה לא מספיק, והמשכתי לשלוח אותו לאנשים – עד שגיל אלון המנהל האומנותי של "כלים שלובים" החליט לקבל אותו. בינגו! אחר כך התגבש קאסט שלם של במאית, שחקנים ואנשי מאחורי הקלעים, אנשים אמיצים שבמקום לשקוע במיטה, התאמצו כהוגן כדי שהמחזה יקום לתחייה.

התרופה הטובה ביותר לפחד מכשלון הוא הבטחון השקט שיש לך משהו טוב להציע. כזה טוב שהסיכויים לכשלון הם נמוכים. אני לא מתנגדת למאמץ. אני מחפשת את הלך הרוח המסוים הזה שיש לי כשאני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון. כשאני תחת הלך רוח כזה אני לא צריכה כל הזמן לדחוף בכוח את היצירה שלי לעולם. לפעמים אני יכולה לעשות הפסקה ולהתבונן ביצירה עובדת בשביל עצמה.

ההצגה "ויתרתי" תעלה במסגרת פסטיבל "כלימשלובים" בצוותא, 7.11-9.11

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• צוותא