ולפתע, בדרך לשירותים, מוחמד עלי

פעם ראיתי מחזה טלוויזיה קצר ששבר את ליבי. כיכבו בו אלן ריקמן ואמה תומפסון, וקראו לו "שיר ארוחת הצהריים" – פואמה טלוויזיונית המבוססת על שיר ארוך ויפהפה של המשורר כריסטופר ריד, על עורך ספרותי מבוגר ואלכוהוליסט שנפגש פעם אחת אחרונה עם אהובתו מימים ימימה, שעזבה אותו לפני יותר מחמש עשרה שנים, והוא מעולם לא התגבר על חסרונה. והיכן הוא נפגש איתה? במסעדה איטלקית משפחתית,

שם נהגו לאכול כשהיו צעירים, ואוהבים, וחרמנים, ומלאי תקוות. אבל השנים חלפו, ולא רק שהאהובה איננה יותר שלו ולעולם לא תהיה, ולא רק שהוא עצמו כבר שבר כלי ששותה יותר מדי ונעלם לה תוך כדי הארוחה (פיספס אפילו את ההזדמנות להיפרד פעם אחת אחרונה כמו שצריך),

אלא שגם המסעדה הפכה ממקום קטן ומשפחתי, עם נרות דולקים בתוך בקבוקי קיאנטי ריקים, לסניף ברשת מסעדות חסרות יחוד, מוצפת במלצרים צעירים ויעילים ונעדרי אישיות, ובתפריטים קבועים בפלסטיק מנויילן – סצינה שנזכרתי בה לפני כמה שנים כאשר העזתי להיכנס למסעדה האיטלקית הקטנה והסודית שלי בלונדון, זו שגילינו בירח הדבש שלנו, לפני שנים רבות, ושמרנו אותה קרוב ללב כמו אוצר קטן שתמיד יהיה שם –

סניור בליני, כך קראו לבעלים, מאלה שנותנים לך להרגיש שנכנסת אליו ישר הביתה, עם מחמאה שובבה ליופיה של האשה שלצידך, ויד בוטחת על כתפך: הרי אתה יודע מה הכי טוב בתפריט, הרי הגעת לכאן, אלי, למסעדה שלי, למשפחה שלי – בתו היתה שם על הקופה, צועקת על אחד המלצרים, שהשיב לה תשובה מאוד מתחכמת אך חרמנית באיטלקית, שגרמה לה להתפוצץ מצחוק ולזרוק עליו מגבת – אז אם כבר הגעת לכאן, אז באמת אין טעם לשאול על מה הוא ממליץ. הכל טוב כאן, כי הוא עצמו טוב, ולכן האוכל טוב והיין טוב, וזה באמת לא משנה מה תבחר.

אבל השנים חלפו, וכשנכנסתי לאותה מסעדה, הנה גם היא הפכה לחלק מרשת מסעדות פלסטיק מעוצבות וממותגות, ואף אחד לא זכר את סניור בליני ואת האימפריה הקטנה שניהל כאן במשך יותר משלושים שנה, ורק כשירדתי לשירותים הבחנתי בחמש תמונות ישנות שנשארו תקועות על הקיר, במדרגות היורדות לשירותי הגברים; חמש תמונות שאף אחד לא טרח להוריד, חלק מקיר ענק שהיה מלא בתצלומים שבהם הבוס המחייך הצטלם מחובק עם מבחר מפורסמי שנות החמישים, השישים והשבעים, שבאו לאכול אצלו – ואלה החמישה שנותרו: סניור בליני עם מוחמד עלי, עם מרדונה, עם מייקל קיין, עם סופיה לורן ועם סלמן רושדי – האחרון כל כך צעיר שבקושי זיהיתי אותו.
נעצרתי שם.
מנהל המשמרת הציץ במדרגות ואמר:
"השירותים למטה."
"כן, אמרתי, "אני רק מסתכל. הכרתי את האיש הזה."
"מי?"
"זה שבתמונות," אמרתי, "עם המפורסמים."
הוא ירד והביט בתמונות.
"הכרת את האפיפיור?" אמר.
"האפיפיור?"
"בגלל זה שמרתי את התמונות. לא נעים, להוריד תמונות של האפיפיור."
"למה שהאפיפיור יהיה מצולם עם מוחמד עלי וסופיה לורן?"
"אני לא דתי," אמר ומשך בכתפיו, כמקבל את העובדה שאלוהים אכן פועל בדרכים מסתוריות, ולמען האמת הוא עושה דברים הרבה יותר קיצוניים מלהצטלם עם סופיה לורן. "זה לא האפיפיור?"
"לא," אמרתי, "זה סניור בליני. הבעלים הקודם."
"אה," הוא אמר, באכזבה. "טוב, אז אפשר להוריד את זה."
"לא!" אמרתי, "אם אתה מוריד, תן לי אותם."
"בבקשה," אמר, ועד שחזרתי לשולחן חיכו לי עליו גם החשבון המוגזם, וגם חמש תמונות ממוסגרות של סניור בליני, שעד היום שוכבות אצלי איפשהו, בתוך ארגז שנארגז במעבר דירה זה או אחר. כי גם תמונות מהעבר, מסתבר, עובדות רק כאשר הן באות במפתיע בדרך לשירותים, כשאתה קצת שיכור וקצת עצוב, אבל כאשר אתה תולה אותן על הקיר ומביט בהן כל יום, הן הופכות – כמו המסעדה וכמו הזכרונות שלך – לפלסטיק.