האם אפשר להשתחרר מהתלות שלנו בתאגידים?

בפסגת רשימות רבי המכר הנוכחיות לא ניצב סופר נחשב, אלא דווקא כלכלן
צרפתי בשם תומס פיקטי, שהעביר את השנים האחרונות בחישובים משמימים של
הצהרות הון והתפלגות הכנסות. המסקנה שפיקטי הגיע אליה בספרו "הקפיטל במאה
ה־21" מעוררת מהומה, מעלה שאלות באשר למושג הדמוקרטיה כפי שהתרגלנו
להתייחס אליו ומבעירה מחדש את הדיון על אי השוויון ההולך וגדל.

הטיעון המרכזי פשוט: אם הדמוקרטיה הקפיטליסטית הושתתה על האתוס שלפיו אם
אדם יהיה חרוץ ונחוש מספיק, גם ילד שחור ששורשיו בקניה יוכל להיות בבוא
היום נשיא ארצות הברית, אזי הנתונים שאסף פיקטי מתחילת המאה ה־19 ועד
ימינו מוכיחים שזה מעולם לא היה המצב. ההחזרים שמרוויחים על הון גולמי
כגון נדל"ן או מניות, שלא פעם עוברים בירושה ונשארים במשפחה, יהיו תמיד
גבוהים יותר מההחזרים על עבודה, קשה ככל שתהיה. "בשורה התחתונה זה מבטא
את התחושה שניידוּת מעמדית היא מיתוס שקרי", מסביר שיבי גרינפילד, עמית
מחקר במרכז חזן לצדק חברתי במכון ון ליר. "מלבד מיעוט בעל כישורים יוצאי
דופן, עבור רובנו המשפחה שלתוכה נולדנו ומשאביה הם שיכתיבו את מה שנצליח
להגיע אליו; האפשרויות פתוחות רק בפני יחידי סגולה שנולדו לתוך הון".

הטיעון של פיקטי ספג קיתונות ביקורת בארצות הברית, אומה שנבנתה על עקרון
ה־Self Made Man, אבל נראה שבישראל הוא נפל על קרקע פורייה. "הוא קלע
להרגשה שקיימת אצל הרבה אנשים – מה שיאיר לפיד אוהב לכנות 'מעמד הביניים'
– שכמה שלא נילחם תמיד נגיע לתקרה. מצד אחד הקפיטליזם הצליח לשפר את
איכות החיים של הדור שלנו; גם לפועלים יש מכונית וטלוויזיה וגם הם נוסעים
לחופשות בתורכיה. אבל הרבה אנשים מרגישים שהם אף פעם לא יצליחו להגיע
לעמדות שבהן ההחלטות המשמעותיות על חיי היומיום מתקבלות, שהכוח מתרכז
בידי גופים מאוד מסוימים".

אותם גופים, שבעבר הסתתרו בקומות הגבוהות של מגדלי היוקרה, באותיות
הקטנות של תדפיסי הבנקים או מאחורי גבם הרופס של פוליטיקאים, זוכים
לאחרונה להרבה תשומת לב; אם במהלך המחאה החברתית עיקר האש הופנתה כלפי
פרצופים מסוימים שסימלו את העושק והניצול, נראה שהיום השיח הציבורי לא
מסתפק בשנאה נקודתית לנוחי דנקנר אלא מתעניין בדרך הפתלתלה שעובר הכסף
דרך שרשרת האינטרסים ועד לכיסיהם של בעלי ההון. גם אופי המחאה, בהתאם,
משנה צורה. "מחאה אנטי תאגידית יוצאת נגד העובדה שאתה מוגבל ביכולת שלך
להשיג ולממש שליטה מלאה על חייך, שזה מצב אנטי דמוקרטי במובהק", טוען
גרינפילד. "אין לך באמת הזדמנות הוגנת לקחת חלק במדיניות שמעצבת בפועל את
חיי היומיום שלך. אנחנו מצביעים לכנסת, אבל ההחלטות האמיתיות לא מתקבלות
שם. מיתוס השוק החופשי שבו כל אדם מוכשר יכול לשגשג פשוט לא עובד, כי
השוק לא משוכלל ויש בו שחקנים עם עוצמה רבה יותר מאחרים. התחרות לא
הוגנת. זה יוצר תחושה שהמלחמה בתאגידים היא מלחמת חירות. הם נתפסים
כעריצים שחונקים את החיים הדמוקרטיים".

האם אפשר להשתחרר, ואפילו חלקית, מהתלות שלנו בתאגידים? שאלה לא פשוטה
בעידן שבו גם ההיפי הכי מעושן מסתובב עם סמארטפון. "בלתי אפשרי", פוסק
נועם יורן, מחבר הספר "מה רוצה הכסף: כלכלה של תשוקה". "אם אתה מתמיד
בעמדה הזאת אתה מראש מוציא את עצמך מהכלל. איבדת את האפשרות להשפיע,
להיות חלק מהחברה. זה המלכוד בעצם. אני מכבד בחירה כזאת אבל לא תולה בזה
תקוות גדולות; החיים שלנו שזורים בתוך תאגידים ומי שמרחיק את עצמו מהם
גוזר על עצמו עמדה של ווירדו".

השיח האנטי תאגידי משיק לתופעה נוספת, שבשנים האחרונות הנוכחות שלה בתל
אביב צוברת תאוצה: התאגדויות שונות של אנשים שמעדיפים לפעול יחד במסגרות
של קואופרטיבים או קולקטיבים למיניהם במטרה לקדם ערכים כגון שותפות,
קיימות וקהילתיות ועל הדרך להפחית את התלות בתאגידים, שהייתה מועצמת לו
היו בוחרים לפעול באופן עצמאי. "נושא השיתוף נמצא בצמיחה אדירה בעולם",
מאמין ניצן בליסיאנו, יוזם קהילת O-Share. "זה חלק מהטבע האנושי, אלא
שהחיים המודרניים השכיחו אותו מאיתנו. דחפו אותנו להתחרות זה בזה ולעשות
כסף. תקעו אותנו בתוך קיוביקלס ומאחורי מחשבים. אבל בסוף זה לא מה שאנחנו
רוצים לעצמנו. כולנו רוצים ליהנות מהחיים, לעזור זה לזה לנצל מה שיש ולא
להשתעבד לתאגידים. לכן נוצרות עוד ועוד מערכות תומכות קהילה וזה לא קורה
סתם – מחקרים מצביעים על כך שקהילתיות מביאה לפריחה כלכלית: העסקים
הקטנים פורחים ומשלמים יותר מסים, הסביבה יותר תומכת, נקייה ובטוחה
וילדים יכולים לשחק בחוץ. אנשים חיים בריא יותר כשהולכים ברחוב ואומרים
שלום זה לזה, ואפילו שווי החפצים עולה, כי חולקים בהם יותר. גם השירותים
המוניציפליים מרוויחים בסוף, כך שלכולם יש אינטרס לקדם את השיתוף".

תומאס פיקטי. צילום: Getty Images

דווקא במרחב התל אביבי הידוע לשמצה, השנים האחרונות הצמיחו יבול מרשים של
התאגדויות: שוּקי קח־תן, מטבעות משלימים, גינות קהילתיות, קואופרטיבים –
כולם מבטיחים לחתוך עלויות ומציעים תחושת שייכות וסולידריות. ועדיין,
לעומת מה שקורה בעולם, מדובר בתופעות שוליים. "זה קם ונופל בעיקר על
נוחות", טוענת יפעת סולל, יו"ר ברית הקואופרטיבים לצדק חברתי, כלכלי
וסביבתי. "אמנם יש רצון להימנע ככל האפשר מתלות בתאגידים, וכשיש
אלטרנטיבה זמינה יעדיפו, למשל, את היצרן המקומי על פני הרשתות, אבל השלב
שבו נדרש מאמץ הוא זה שבו הרוב יוותרו. חברות בקואופרטיב דורשת זמן
והתעסקות, ולא כולם יכולים לפנות לזה אנרגיה". בנוסף, יוזמות רבות לא
מגיעות לכדי מימוש בגלל חסמים ביורוקרטיים, מחסור בתקציב או הכשלות
מכוונות מצד התאגידים עצמם, שלא רואים בעין יפה התארגנויות עצמאיות.
"בכפר סבא יש ניסיון מתמשך להקים קואופרטיב מזון, שהיה תקוע כי הספקים
היו מחויבים לרשתות הגדולות שלכאורה לא סופרות התארגנויות כאלה אבל בפועל
שמות רגליים", מדגימה סולל, "אז מדובר בתהליכים שלוקחים זמן אבל בסוף
חלקם יוצאים לפועל, כי אנשים מחפשים אלטרנטיבות כל הזמן".

לא כולם מתרשמים מהתופעה. על פי גרינפילד זה בעיקר פתרון קוסמטי של
פיל־גוד, לא פתרון רדיקלי שישנה את המערכת. "ההתיישבות העובדת בימי קום
המדינה הייתה כזו, רק מעט יותר מתוחכמת, אבל אף אחד מחברי הקואופרטיבים
האלה לא באמת רוצה לחזור לגור בקיבוץ שיתופי. הם רוצים, בצדק, להישאר
ברוטשילד, היכן שהם מרגישים בנוח. יזמות קהילתית היא לעתים קרובות לא
אפקטיבית. זה נחמד להיות בקומונה, אבל היא הרבה פעמים לא פרודוקטיבית,
וזה השלב שבו דברים נופלים. אנשים לא רוצים שיגידו להם מה לעשות. יש
יוזמות קואופרטיביות בעולם שלא מחייבות קהילתיות צפופה, כמו Social
Financing בבריטניה, שעדיין לא הגיעו לארץ".

"גם התאגיד עצמו מציע משהו שמאוד נוח לאנשים", מעז יורן לשער. "למשל,
לפעמים לא בא לך על בית הקפה השכונתי ששם כולם מכירים אותך, אלא להיות
אנונימי. האנונימיות שתאגיד מציע היא דבר מאוד נוח".

אולי הסקאלה הרחבה שמציעות היוזמות הנוכחיות – מהתאגדויות שדורשות
מעורבות אינטנסיבית, דרך יוזמות שמציעות אותה כבונוס ועד התארגנויות כגון
איגוד האשראי אופק, שמציעות לעקוף את הבנקים באופן מעשי ונטול רומנטיקה –
תגרום גם לספקנים לשנות את דעתם. "הגל החדש של הקואופרטיבים יותר
מתוחכם", מאמינה סולל. "בשורה התחתונה מדובר בקבוצות שמנסות לשפר את
איכות החיים שלהן. כולנו מתחברים לשאיפה הזאת ולכן גם התופעה הזו מהדהדת
יותר ואני רואה איך אנשים מגיבים: אם בעבר התייחסו לזה בחשד כתופעה
קיקיונית, עכשיו, גם אם אנשים לא עושים צעד ומצטרפים, הם כן רוצים להבין
איך זה עובד. זו כבר לא תופעה אזוטרית".