"זה" גם מצליח להפחיד באמת וגם מציג משחק נהדר

ההנחה שליצנים הם יצורים מבהילים – מעין ילדים פסיכופטים שלא התבגרו כמו שצריך – פרנסה לא מעט ביעותי לילה, בין היתר באמצעות הסדרות “לגיון" ו"סיפור אימה אמריקאי". "זה", ספרו של סטיבן קינג מ־1986 שבו משמשת דמות הליצן כדימוי לפחדים הקמאיים של ילדים, הוא מאבני היסוד של הפסיכופתולוגיה הזאת, והוא עובד כבר ב־1990 למיני סדרה טלוויזיונית בת שני פרקים, עם טים קרי הנהדר בתפקיד הליצן טורף הילדים.

היה זה כנראה אורכו המפלצתי של הספר (1,138 עמ') שעיכב את הגעתו לקולנוע, וגם בעיבוד הנוכחי מדובר במיני סדרה – סרט ראשון עכשיו, סרט שני אחר כך (בסוף הסרט, שמתרחש ב־1989, הילדים מבטיחים לחזור אם הליצן ישוב). מדוע האימה מתגלמת פעם ב־27 שנים? התסריט אינו מספק הסבר.

אבל הסרט משתבח בשני הישגים מרכזיים: אם באתם בשביל האימה, אל דאגה – ביל סקרסגרד (בן של סטלאן ואח של אלכס) הוא ליצן קריפי ביותר, והבמאי הארגנטינאי אנדי מוסצ'ייטי (“מאמה") יודע בהחלט לבנות מתח עוצר נשימה וליצור אווירה מצמררת של סיוט זוחל. עם זאת עיקר הצלחתו של הסרט היא בתיאור עולמם של הילדים הלא שמחים, המתגבשים לקבוצה במטרה להתגונן בפני התקפותיהם של נערים בריונים ולקרוא תיגר על הליצן הרצחני. הסרט מפנה מקום לכל אחד מהם ומספק לחלקם הורים מפלצתיים שהם מקור הרוע האמיתי, הלא מטפורי. ביוצאם למשימת התבגרות משותפת, הילדים מזכירים את החבורה ב"אני והחבר'ה" האהוב, והדינמיקה ביניהם טבעית, זורמת ומלבבת.

סרט על: שבעה ילדים נאבקים בליצן מפלצתי בעיירה קטנה

ללכת? כן, אם אתם נהנים מסרטי אימה מפחידים באמת