זה ייגמר בדם

עשיתם הייד בפייסבוק לכל החברים הטבעונים שלכם כדי לאכול שניצלונים בשקט? הצלחתם להתחמק מגארי יורופסקי? מעכשיו אין לאן לברוח. משאית "המסע הטבעוני" מסתובבת ברחבי הארץ ומקרינה בלופ סרטי סנאף של תרנגולות שחוטות ועגלים מסכנים. הקהל טולרנטי, עד שנכנסים לו לפיתה עם כבד תרנגולת

המסע הטבעוני. צילום: בן קלמר
המסע הטבעוני. צילום: בן קלמר
24 באפריל 2014

המשאית עוצרת ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, סמוך לגן מאיר וממש מול "המזנון". זו משאית בינונית בגודלה שנראית כמיועדת להובלה בקירור, אבל במקום נתחי בשר מצוננים, נפרקים ממנה גנרטור, מחשב, שני מקרנים, מערכת סאונד יעילה במיוחד ודוכן קטן. כבר יותר משבועיים שמשאית "המסע הטבעוני" מסתובבת ברחבי הארץ, עוצרת במקומות אסטרטגיים והומי אדם, ואנשיה – שיתוף פעולה של העמותות ויגן פרנדלי, תנו לחיות לחיות והחזית לשחרור בעלי חיים – מעמידים דוכן טעימות טבעוני ("הכל גם כשר לפסח", הם מכריזים בקול רם, יודעים מה באמת חשוב לעוברים והשבים) ומחלקים חומרי הסברה, כשאת הסצנה הפסטורלית הזו מלווה הקרנה קולנית במיוחד של מה שהמיינסטרים הישראלי מכנה "סרטוני הזוועה של הטבעונאצים". אם ראיתם את ההרצאה של גארי יורופסקי או שיש לכם חבר פייסבוק טבעוני מיליטנטי, אתם יודעים במה מדובר: הדברים הכי איומים שעושים לחיות בתעשיית הבשר והחלב, ישר בפנים, בדיוק כשאתם תוקעים פיתה רכה עם חלקים אינטימיים מבית היוצר של אייל שני.

המסקנה הסופית היא שלישראלים אין בעיה עם הקרנה בציבור של שחיטת עגל ותליית גופתו המשוספת על קרס, או של השלכת מאות אפרוחים זכרים למגרסה או לשקית זבל שנקשרת לטובת חניקתם. נראה שאחרי שההתעללות בבעלי חיים הגיעה לפריים טיים של ערוץ 2, רובם המכריע של הישראלים מקבל את טקטיקת המשאית כלגיטימית.

השאלה המרכזית היא הפרשנות של שוויון הנפש הזה: האם, כמו שסבורים אנשי המסע הטבעוני, זו תוצאה של עבודת שטח מעמיקה ושינוי השיח הציבורי, שהפכו את אמצעי השכנוע האיומים של האקטיביסטים הטבעונים למוצדקים לאור המטרה המקודשת, או שמא מדובר באמת פחות נוחה, והגירוי המתמיד של בלוטות האמפתיה על ידי הפצת דימויים מחרידים ייצר תגובת נגד יעילה – קהות חושים. ובניסוח עממי קולע של נער חובש כיפה בטיילת בהרצליה לנערתו: "וואלה, עשו לי חשק לסטייק, ההזויים האלה".

להרבה אנשים מתחשק סטייק במרינה בהרצליה. או דג. משאית "המסע הטבעוני" חונה צמוד לפרויקט מגורים שמאחת המרפסות שלו עולה ענן עשן ריחני ומפתה שעוטף את דוכן הטעימות הטבעוני בארומה משכרת של חיה הנצלית על גחלים. אנשי המסע דווקא מברכים על הדיסוננס, ולא מתייראים מחבורות אנשים החולפות על פני המשאית בעודם מגהקים שניצל והמבורגר, מחטטים באדיבות ישראלית בשיניהם כדי לחלץ פיסת פרה עקשנית וטופחים לעצמם על הכרס. מערכת השמע המשובחת מוודאת שאיש לא יפספס את האטרקציה – ובמיוחד סצנה נעימה לאוזן שבה ברזל מלובן ננעץ בבשרו של עגל. הקריין מפסיק שם את דיבורו והצליל היחיד הנשמע הוא צרחה של גור הפרה הזה, שמהמרינה כנראה נשמעה גם מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, שלא לדבר על ביסטרו 56 שבו מגישים טורנדו רוסיני, מנת פילה בקר מעוטר בפטריית פורטבלו ונתח כבד אווז מפוטם, ב-175 שקלים בלבד.

דרייב אין מהגיהנום. צילום: בן קלמר
דרייב אין מהגיהנום. צילום: בן קלמר

משה, אתה התחרפנת

אלפי אנשים חולפים על פני המשאית. כמה מהם עושים את דרכם לארוחת ערב במסעדה ונהנים מהתמונות האלה גם שעתיים אחר כך, כשהם מתגלגלים בעודם ממולאים בבשר צלוי בחזרה למכונית. מהתגובות לאקטיביזם טבעוני ברשת הישראלית היה אפשר לצפות שיהיו מכות. מאחורי המקלדת, מרשים לעצמם הטוקבקיסטים להגיד על האקטיביסטים דברים קשים ומאחלים להם מיני גורלות לא נעימים. גם לאימא שלהם. אבל בשטח, בתוך מה שנראה כמו מדגם מייצג של החברה הישראלית (ערסים, סחים, עשירי הרצליה וכן הלאה), האקט הפרובוקטיבי דווקא מתקבל יפה.

וזה לא שהאקטיביסטים לא מנסים לעצבן. "בוא, תראה לילדה שלך מאיפה מגיע השניצל לצלחת", רועם אחד באוזני גבר עם ילדה על כתפיו, ואחרת מנפנפת בגור הכלבים של שגב, נהג המשאית (איש להבות הבשן ועובד תעשיית הבשר בעברו), וצועקת לאמא אחת: "אנחנו הולכים לעשות שיפוד כלבלב. למה טלה כן וכלבלב לא?".

העוברים והשבים מצדם, מגיבים באדיבות בלתי נתפסת. רבים מהם עוצרים, עומדים תמהים מול סצנת קטימת מקור של תרנגולת, בוהים בפה פתוח בגברים במגפיים מרביצים מכות רצח לפרות, ותוך חלקיקי השנייה כבר יש לידם פעיל עם ברושור שמבהיר: "הם לא עוברים על החוק. זו ההתנהגות המותרת בישראל. זה הסטנדרט". חלקם עוצרים כשבידיהם ילד או שניים, או עם עגלה שבתוכה פעוט. סטריאוטיפים מגדריים מתנפצים מולי: הגברים הם אלה שנעמדים, אולי חסרי מודעות להשלכות של הדימויים האלה על שנת הלילה של ילדיהם הרכים, ואילו הנשים, יצורים רחמניים ומלאי אמפתיה בדרך כלל, הן אלה שתופסות להם במרפק, מושכות הצידה בייאוש, ולבסוף אומרות "משה, אתה התחרפנת, בוא כבר, ליטל לא צריכה לראות את זה!".

"לא ידעתי עד כמה זה אכזרי", אומר גבר עם כיפה, שאשתו מנסה לגרור אותו. הוא לא חושב שזו בעיה שמקרינים את זה ככה, מול כולם. "אני לא ידעתי. אנשים צריכים לדעת". אשתו לא רוצה לדעת, היא רוצה ללכת.

גם הילדים החרדים נצמדים בתאווה למסך, אולי כי אין להם טלוויזיה בבית. ההורים שלהם לא מתרגשים. הם טועמים משהו מהדוכן, קוראים פלייר, בזמן שהילדים צופים בחזיר שחוט. "מה הם עושים לאפרוחים?", מזדעזעת ילדה אחת, אולי בת חמש, ונענית על ידי אמה, "תראי בטלוויזיה, זה מה שעושים". "כפו עליכם מלידה אכילת בשר", אומר אחד הפעילים, והאנשים מקשיבים, מהנהנים. "זה נכון, אין מה לעשות, צריך ללמד את כל זה כבר בבית ספר יסודי", אומר אחד. אתה צמחוני? "לא צריך להגזים".

"הילדים יראו את זה ממילא, עוד הרבה פעמים", אומר, כנראה בצדק, שילה מהרצליה. בפייסבוק, בכלבוטק – המראות האלה הפכו מזמן לנחלת הכלל. אשתו נאווה חושבת שזה לא תוכן שמתאים לילדים. צריך לעצור את ההקרנה? "לא, אנחנו הולכים". בחור מקועקע ושרירי ניגש בצעד מאיים לדוכן. אני מרגיש שמתחיל משהו. אחר כך הוא יעמיד את הרכב שלו ליד המשאית: זה רכב של חנות חיות. הוא טבעוני, נשאר כל הערב, משחק קצת עם הכלב.

הרבה פעמים אנשים נעצרים מול המסך בחיוך, בטוחים ביכולתם לעמוד במסרים, להכריז בגאון על היותם קרניבורים, בלי להתנצל. הם חזקים במיוחד בחבורות צעירות, צוחקים מול התעללות איומה ומכריזים: "הרגע תקעתי שווארמה", או משהו בסגנון. זה עובר להם תוך זמן קצר. הפעילים עובדים קשה, לא מוותרים, מדברים עם בן אדם אחד במשך חצי שעה ויותר. רוב האנשים שעוצרים הופכים רציניים, חומת הציניות מתמוססת. מי שנשאר להקשיב בדרך כלל יעזוב מהורהר.

לאחרים יש מנגנוני הכחשה מתוחכמים. "הבן שלי לולן", אומרת בכעס מישהי מבוגרת שחולפת במהירות על פני המשאית שחונה ליד דיזנגוף סנטר, "וזה כבר לא ככה. זה שקר וכזב מה שהם מראים. הרבה השתנה". בהרצליה חוגג טיעון הכשרות: "אין, זו שחיטה לא כשרה. זה בשר שנותנים רק לחילונים. לפי היהדות אסור להתעלל בבעלי חיים, זה לא כשר", אומרת אחת. זה טיעון שחוזר על עצמו שוב ושוב. "חוקי הכשרות אכן אוסרים על התעללות", עונה להם הפעיל אייל פוקס, "אבל זה לא אומר שלא עוברים עליהם בכל זאת".

שעות ארוכות עוברות, במהלכן רק אדם אחד – אחד! – הטיח בפעילים ביקורת: "זה מטריד מאוד. הם כת של פנאטים. אני מכבד את כל הדתות, אבל אני לא כופה עליהם להניח תפילין כל בוקר. זה פוגע בילדים, הם לא בנויים לראות את זה. כמו שאני לא אקרין פה פורנו. וזו פורנוגרפיה".

רגע אמיתי של מתח מגיע כשבן, שכן מהבניין הסמוך, יורד למטה ומתחיל עימות עם הפעילים. מפריע לו שהמשאית חוסמת את מעבר החצייה. "אתם מתקנים עוולה בעוולה", הוא צועק. אחד השכנים מזמין משטרה, שמגיעה ב-23:00 בול, ובטענה של שימוש במערכת הגברה בציבור וחניה באדום לבן מפסיקה את הפעילות. הפעילים לא מפספסים הזדמנות והשוטר הקירח שיצא בסבר פנים חמור מהניידת זוכה להסברה אינטנסיבית ודי מהר כבר מחייך, מקשיב לטיעונים, עונה, מנהל ויכוח ענייני על טבעונות. השוטרת שאיתו היא צמחונית. היא עומדת בצד. אחר כך יטען באוזני פעיל אחר שהיא סיפרה לו שאבא שלה עובד בתעשיית הבשר. "היא לא ידעה שזה עד כדי כך גרוע. כשהיא הבינה מה אבא שלה עושה היא הלכה הצידה עם דמעות בעיניים".

לטל גלבוע, פעילה אינטנסיבית ב"החזית לשחרור בעלי חיים", יש שלוש ילדות בנות 5.5, 9.5 ו-12. הן חלק בלתי נפרד מאנשי המשאית. גלבוע מקפידה שבת החמש לא תצפה בתמונות. "שבי עם הגב למסך", היא פוקדת, "זה לא בשבילך".

קצת צבוע מצדך, לא?

"שלוש הבנות שלי טבעוניות, הן כבר לא צריכות לראות. ילד בן חמש שההורים שלו מכריחים אותו להיות מפלצת צריך לראות את זה, אולי מחר הוא יגיד להם שהוא לא מוכן יותר להשתתף בתעשיית הרצח הזו".

"אלה מרכזי בילוי ב-21:00, 22:00, 23:00", אומר עמרי פז, מנהל עמותת ויגן פרנדלי, "אם יש פה ילדים קטנים, ההורים שלהם נמצאים איתם ויכולים לקחת אותם מפה. אנחנו לא רודפים אחריהם. מעבר לזה, מה שמטריד זה שלא ראוי לראות את מה שאנחנו גורמים לו. זה מעוות – אתם יוצרים תעשייה של רצח ומסרבים לראות את העדויות לכך".

שמע, גם סרטי שואה הם בטח לא היו רוצים לראות כאן.

"הטיעון של השואה לא תקף כי לא הם גרמו לשואה, אבל הם כן גורמים לתעשיית הבשר והחלב לשגשג במו ידיהם. מעבר לזה, את סרטי השואה מקרינים בבתי ספר ובערוץ 1, ושולחים את הילדים לאושוויץ".

גם את הסרטונים שלכם שידרו בערוצים המסחריים.

"הראו בתוכנית ספציפית, תוך צנזור החלקים הקשים באמת. מראים את הרפתנים עוברים על החוק. מה שאנחנו מראים זה התנהלות מוסדרת וחוקית".

פז מדווח על מסע מוצלח במיוחד. "מעבר לכמה קטעים של קללות וצעקות, בעיקר מצד בעלי מסעדות, הופתענו לטובה. שואלים שאלות, מחליפים פייסבוקים, אומרים 'כל הכבוד'. אפילו בראש פינה, חשבנו שנקודת הפתיחה תהיה 'תעופו מפה' אבל שמענו בעיקר 'אני יודע, ראיתי, זה נורא, אני מבין, אבל…'. הפתיחות לדיון זו כבר חצי הדרך".

"מה שאנחנו עושים זה לתת את הכאפה", אומר יוחאי אבן צור, "אם זה מעורר זעם, זה משום שאנשים מרגישים רע מצפונית". גלבוע לא חושבת בכלל שזו פרובוקציה: "הפעולה של הצבת ראשי חיות במזרקות בתל אביב הייתה פרובוקציה, אבל כאן? זה רק להראות את המציאות".

צילום: בן קלמר
צילום: בן קלמר

"לא ביאסו לי את המנה"

כמה ימים אחר כך המשאית חוזרת לאתר שממנו התחיל המסע – גן מאיר. אהוד, שחלף על פני המשאית בפעם הראשונה שלה בתל אביב, ב-6 באפריל, חושב שזה לא היה בסדר. "זה לא לעניין להקרין סרטים כאלה במרחב הציבורי. אלה אימג'ים שלא נעים לראות ולא צריך לכפות עליי חוויה מזעזעת. אני רוצה להמשיך לאכול בשר ומנסה להימנע מחשיפה לחומרים כאלה".

תחילת האירוע בתל אביב נראית כמו שחזור של הרצליה: המשאית חונה מול דיזנגוף סנטר, אנשים עוצרים ומנהלים דיון ער, לצד אלו החולפים בזעזוע ובמהירות על פניה אבל מצהירים שזו מדינה חופשית. המשטרה מגיעה אחרי פחות מחצי שעה ומפזרת את השמחה. העילה – עצירה ממושכת באדום-לבן (מוניות שעשו את אותו דבר מטר מהמשאית לא פונו). טקטיקה חדשה מתגבשת: המשאית תיסע בעודה מקרינה את הסרטים ותעצור למספר שניות מול מקומות הבילוי ברחוב דיזנגוף. היא מתחילה מול המזנון ומתקבלת בשאגות שמחה ומחיאות כפיים ציניות מצד העובדים. הסועדים לא לגמרי טולרנטיים: מה שאפשר להתמודד איתו בסביבה ניטרלית קשה יותר כשאתה קהל שבוי שלא יכול לקום וללכת. גם ההסברה של הפעילים פחות אישית ומוקפדת בשיטה הזו. ובעיקר קשה יותר לראות את השחיטה של העגל כשאתה בדיוק מנשנש סטייק אנד אגז. התגובות השליליות מתגברות וגיוון הדעות נעשה קצת פחות ורוד וקצת יותר אדום מזעם. מתעוררת המחשבה שהתגובות העדינות והמתחשבות עד כה היו מסכה יומרנית של הישראלים, שנעלמה כשהדיון הפך מתיאורטי למעשי.

מול פאב הריצ'רץ' אומר לי אחד המבלים: "הייתי פותח מנגל עכשיו, מולם. תעשו את שלכם בשקט ותנו לאכול בשר. האמת? אני מרחם עליהם, זה פתטי". בגוצ'ה מתפתח ויכוח של אנשי המשאית עם מנהלת המשמרת, ויוני שיושב על הבר הפונה לרחוב אומר: "זה לא במקום. בדיוק כמו החרדים, מטרידים אותנו עם דברים מגעילים". הילי אומרת ש"אם הייתי רוצה, הייתי עושה גוגל. למה דוחפים לי את זה לפנים?". חברתה יעל מתבאסת בקול רם: "באתי ליהנות, זה לא מקובל עליי שמישהו יעמוד מולי ויכריח אותי לראות את זה". רגע אחר כך היא מסתייגת: "חייבים להודות שזה יעיל, זה מעורר דיון".

ועדיין, לא מעט אנשים מפגינים פתיחות גם מעל צלחת בשרית. אולי חוץ מחזי שיושב ב"הכריש", מזללת בשרים בכיכר דיזנגוף, ומכריז: "לא מפריע לי לראות את זה. לא ביאסו לי את המנה". אחרים אומרים: "כן, קשה לראות את זה כשאוכלים, אבל מצד שני, רוב האנושות לא יודעת מה קורה במקומות האלה". מורן מודה: "זה מבחיל, לא יכולתי להביט בזה, ואני אומרת את זה כדבר חיובי. זה אפקטיבי. הייתי בשוק. זה אולי לא מה שיהפוך אותי לטבעונית, אבל זה כנראה יהיה אחד הגורמים". זה תואם למה שטוענים הפעילים – הזעם והעצבים הם תחילתו של טפטוף קטן שיחלחל לאנשים וישנה אותם.

מי שמגיב בצורה החריפה ביותר הם בעלי המסעדות. ב"לה-שוק" אמנם לא תוקפים את המשאית, אבל דווקא אותי מסלקים כשאני מדבר עם הלקוחות (תודה, חבר'ה!), בפיצרייה בדיזנגוף אומר הטבח: "בא לי לפרק אותם. באים להפריע. זה לא יפה. מעבר לזה, עבדתי כמגדל בקר ומה שהם מראים זה שקר וכזב". והזועם מכולם הוא אלי מ"הכריש": "לזיין ולהרוג את החבר'ה האלה כמו כלבים. לקוחות שלי קמו והלכו. צריך לשחוט אותם כמו את הפרות".