זה נגמר בדם

לבמאי ג'ורג' סלוצר לקח כמעט 20 שנה עד שהשלים את "דם אפל", סרטו האחרון של ריבר פיניקס. השנה, כנגד כל הסיכויים, חברות הביטוח ואולפני הוליווד, ההפקה רואה סוף סוף אור

ריבר פיניקס. צילום: אימגבנק / Getty Images
ריבר פיניקס. צילום: אימגבנק / Getty Images
26 באוגוסט 2013

כשריבר פיניקס בן ה־23 התמוטט ומת בחזית מועדון הלילה "The Viper Room" של ג'וני דפ ב־31 באוקטובר 1993, נסתם הגולל על הסרט "דם אפל". או כך זה נראה. 20 שנה אחרי כן התיישב הבמאי ההולנדי ג'ורג' סלוצר (סלז'ר בהגייה הולנדית) לערוך את החומרים, ואף הקליט את עצמו בתפקיד מספר חיצוני, שמשלים עבור הצופים מה קורה בסצנות החסרות. פיניקס, בשיער שחור, מגלם צעיר ממוצא אינדיאני חלקי (כמו פיניקס עצמו), שאשתו האינדיאנית מתה מלוקמיה בגלל ניסויים גרעיניים שנערכו באזור (סלוצר מספר שכ־100 אלף אינדיאנים מתו ככה, וממשיכים למות גם היום). בזעמו, הצעיר פורש מהחברה ומתגורר לבד במדבר ביוטה עד שלביתו מגיע זוג הוליוודי – שחקן (ג'ונתן פרייס) ואשתו (ג'ודי דייוויס) – שמכוניתם שבקה חיים בדרך. הצעיר מציע את עזרתו ואינו מניח להם לעזוב, ובהדרגה הסרט הופך למותחן אקזיסטנציאליסטי בנוסח "סכין במים" של פולנסקי.

רכוב על הגעגועים לכוכב שנפל, יצא "דם אפל" בשנה שעברה לסיבוב פסטיבלים, והקיץ הגיע גם לפסטיבל הקולנוע בירושלים. סלוצר (81) ידוע גם כמי שביים את המותחן ההולנדי המצמרר "היעלמות" (1988) ואת הגרסה האמריקאית הנחותה שלו (יש לו הסברים מעניינים להבדלים בין השניים). בהמשך הוא עבר לצרפת, שם החלים ממפרצת. "רופאים בשני בתי חולים החשיבו אותי כאדם מת", הוא מספר, "נסעתי לבית חולים בצרפת, שם נותחתי ושרדתי. השיקום לקח יותר משנה וב־2009 החלטתי שלפני מותי אני רוצה להשלים את 'דם אפל'. זה קרה אחרי הרבה שנים של בעיות: מיד אחרי מותו של ריבר פיניקס חברת הביטוח דרשה את העיזבון שלו, ומה שחשבתי שייפתר תוך יום לקח חמש שנים. בסופו של דבר חברת הביטוח הפסידה במשפט נגד מדינת פלורידה, אך כל זמן המשפט הסרט נשמר באחסון. ב־1998 חברת הביטוח החליפה שם וקנתה את הסרט מהמפיקים ואחרי כמה חודשים הם החליטו להשמיד אותו, וסיבותיהם עימם. הם גם סירבו לדבר עם עיתונאים.  ב־1999 שמעתי משמאי ביטוח בלוס אנג'לס שהסרט יושמד. מדובר בחומר ששוקל 700 ק"ג וצריך מקום מיוחד כמו מפעל כימי כדי לעשות את זה. הייתי בהולנד, אז נסעתי לאמריקה, והשמאי נתן לי מפתח למחסן ולקחתי משם את הסרט בניגוד להוראות חברת הביטוח. הייתי עסוק בסרטים אחרים ועד 2008 לא היה לי זמן לחשוב על 'דם אפל'. ואז לקיתי במפרצת. לקח לי עוד שלוש שנים להשיג את המימון ולהגיע למסקנה שיש בכלל טעם לעשות את זה, וב־2012 ערכתי אותו".

כמה מהסרט הספקתם לצלם?

"במונחים מספריים צילמנו 72 אחוזים. במונחים של סיפור – פחות. הספקנו לצלם בעיקר סצנות חוץ. הרבה סצנות פנים לא צולמו, וזה משנה את הסיפור באופן מהותי. במהלך העריכה הייתי צריך להרכיב את הסיפור מחדש עם החומרים שהיו לי. יש דברים שצילמנו אבל הם לא בסרט כי כבר אין להם תפקיד. כשהצלנו את הפילם מהאחסון לא היה לי זמן לבדוק את כל הקופסאות. רק ב־2008 גיליתי שהיו קטעים ללא סאונד וקטעי סאונד ללא תמונה. הייתה כאן עבודה קשה של רסטורציה – כמו שחזור קתדרלה שנהרסה".

"דם אפל" – הטריילר:

מה הדבר האחרון שצילמתם?

"כאן יש עניין מסתורי. הדבר האחרון שצילמנו לא נכנס לסרט. זאת הייתה סצנה במערה, שבה ריבר מדבר עם באפי. בסוף הדיאלוג אמרתי 'קאט' אבל שמעתי שהמצלמה ממשיכה לצלם. ביקשתי מהצלם, אד לחמן, שיפסיק את המצלמה, והוא הפסיק אותה, אבל היא המשיכה לעבוד וצילמה את ריבר אומר שהוא רוצה ללכת לעולם טוב יותר. יום אחרי מותו צפינו בצילומים וראינו אותו אומר את המשפט, חושב עליו, ואז חוזר אחורה במערה המוארת בנרות ונעלם. ברקע נשמע קולי אומר 'קאט'. היו 15 אנשים בחדר כשראינו את הצילומים, אבל כשעברתי על החומרים ב־2009 הסצנה הזאת נעלמה. לאף אחד אין הסבר למה המצלמה המשיכה לצלם, ולאן נעלם החומר".

אפילו הגרמנים מחאו כפיים

חשבת על דרכים אחרות להשלים את הסרט, כמו שעשה טרי גיליאם ב"מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס" אחרי מותו של הית' לדג'ר?

"כשריבר מת הכל מת. טד טרנר היה אז מנכ"ל אולפני ניו ליין והוא התנגד לאפשרות ששחקן אחר כמו בראד פיט ישלים את הסרט. בעיניו זה היה חוסר כבוד לשחקן. כשהצלתי את החומר תהיתי אם יש בכלל טעם לערוך אותו. השקעתי בזה את כל הכסף שלי. מכרתי את המכונית שלי, את החולצות שלי, כמעט מכרתי את אשתי… מימנתי כ־70 אחוז מהסרט. ההצלחה בפסטיבל הקולנוע ההולנדי ב־2012 הוכיחה שזה היה שווה. אחר כך בפסטיבל ברלין 2,000 איש עמדו על הרגליים ומחאו כפיים במשך חמש דקות. זאת היה הפעם הראשונה בהיסטוריה שזה קרה – בגרמניה אף פעם לא עומדים".

איך ליהקת את השחקנים?

"הבחירה הראשונה הייתה ריבר. לא היה לי ספק. הוא היה ידוע כנער מתוק, ארוך שיער וכחול עיניים. כאן הוא קצת מטורף וזה היה תפקיד שונה בשבילו. פניתי לסוכנת שלו אבל היא לא ידעה מי אני. היא טענה שריבר עובד רק עם במאים מפורסמים וסירבה אפילו להעביר לו את התסריט. אחרי שלושה חודשים של פניות שלא נשאו פרי, המפיק אמר לי לבחור שחקן אחר, אז פניתי לג'וני דפ. הוא היה מעוניין אבל עצלן ודחה את קריאת התסריט משבוע לשבוע. ב־1992 עשיתי את 'Utz' עם ארמין מילר שטאהל שזכה להפצה מצומצמת בארצות הברית, ובמקרה אותה הסוכנת ראתה את הסרט והתקשרה למפיק כדי לשאול אם זה אותו איש שרצה להעביר תסריט לריבר. היא הסכימה לתת לו את התסריט, וכבר למחרת פגשתי אותו בסן פרנסיסקו ותוך שעתיים חתמנו על חוזה. לתפקיד באפי לא חשבתי על אף אחד אחר פרט לג'ודי דיוויס, שעל הסט התגלתה כאישה קשה ולי ולריבר היה קשה להסתדר איתה. לדמות של הארי היו לי שני מועמדים ובחרתי בפרייס כי הוא היה הרבה יותר נחמד. השחקן השני היה ארוגנטי ומתנשא. אם יש אמון בין הבמאי והשחקן התוצאות טובות יותר".

ג'ורג' סלוצר
ג'ורג' סלוצר

איך היה לעבוד עם ריבר? האם הסמים השפיעו על עבודתו?

 "היה נעים מאוד. בגיל 22 הוא היה בוגר מכפי גילו ולא אחז בגישה הילדותית המקובלת שהמבוגרים הם טיפשים. אהבתו האמיתית הייתה בכלל מוזיקה. בעת ההכנה לצילומים הוא היה בא פעם בשבוע למלון שלי בלוס אנג'לס, תמיד עם הגיטרה, ושר לי שירים שכתב בשבילי. הוא גם נעשה חבר טוב של ג'ונתן פרייס. ידעתי שהסרט הכי אהוב עליו הוא 'ברזיל' ולכן ביקשתי מג'ונתן (שכיכב ב'ברזיל' – י"ש) שיציג אותו בפני טרי גיליאם. הפגישה נקבעה ליום שאחרי מותו. הוא מאוד שמח על הפגישה המיועדת וברור שלא הייתה לו כוונה למות בערב שלפני.  במהלך ששת החודשים שבהם הכרתי אותו, לא היה שום סימן לכך שהוא צורך סמים. ידעתי שהוא לקח סמים בעבר, לכן חמישה ימים לפני הצילומים נסענו ליוטה כדי לטייל ולנשום אוויר רענן ולהתרחק מאווירת הדיסקו ועולם המוזיקה בנוסח איימי וויינהאוס".

משפחת פיניקס הגיבה לסרט?

"הם לא ראו אותו. האימא היא אישה חזקה מאוד ומתפקדת כמלכת המשפחה או כראש השבט. פגשתי אותה הרבה פעמים לפני הצילומים. כתבתי לה ב־2012 והיא ענתה לי: 'אנחנו גמרנו עם האבל לפני עשר שנים. הקמנו קרן צדקה על שמו ואם ייכנס כסף מהסרט תעביר אותו לצדקה. חוץ מזה אנחנו לא רוצים להיות מעורבים'. הם לא רצו שום עסק עם העיתונות. בכל זאת, היא איחלה לי הצלחה. דיברתי גם עם האחיות. היחידי שלא חשב כמוה הוא האח חואקין. עיתונאים שפגשו אותו בפסטיבל ונציה – שם זכה בפרס המשחק על 'המאסטר' – סיפרו לי שהוא אמר שהוא לא רוצה לדבר עליו ולא רוצה להיזכר בו".