זו לא שכונת פאר, אבל היא אחלה

הסיפור ידוע: מחירי הדיור ויוקר המחיה במרכזי הערים הגדולות הופכים בלתי נסבלים, שכונה חלשה וזולה שקרובה למרכז העיר מושכת אליה צעירים בוהמיינים והופכת למרכז תרבותי – עד שגם בה המחירים עולים – ושוב מההתחלה. יש אנשים שקוראים לזה "כוחות השוק", יש אנשים שקוראים לזה ג'נטריפיקציה, יש אנשים שקוראים לזה פלורנטין, אבל כמעט כולם יודעים לקרוא לזה וויליאמסבורג. השכונה הברוקלינאית שהייתה ידועה בעבר בתור מרכז יהודי־חרדי־חסידי שהצמיח כוכבים חובבי קניידלך כמו מל ברוקס וברברה סטרייסנד, הפכה בשנים האחרונות לשם נרדף למגניבות ניו יורקית צעירה־היפסטרית.

בתקופה ההיפר־מתוקשרת שבה אנו חיים לא רק המצב בשטח משפיע, אלא גם הייצוג התרבותי. נדמה שלוויליאמסבורג לדוגמה יש יופי של משרד יח"צ. את הבאזז התקשורתי החזק שמלווה את הסצנה הברוקלינאית מחזקת גם לינה דנהאם עם הסדרה "בנות", שמתרחשת דווקא בגרינפוינט, שכונה צמודה ודומה לוויליאמסבורג. כעת, כשהגבות מורמות לנוכח הניסיון המרשים של רמת גן האפורה למתג את עצמה כוויליאמסבורג הבאה על גבול תל אביב, בדקנו מה המצב בעולם – אם לא כדי לשפר את בחירות הנדל"ן שלנו – לפחות כדי להתבשם בקצת אוויר פסגות חו"לי.

סילברלייק, לוס אנג'לס

לוס אנג'לס מושווית פעמים רבות לניו יורק. כמו שתי אחיות ביצ'יות במיוחד, שתי הערים הגדולות והמפורסמות ביותר בארצות הברית מקיימות כבר שנים מערכת יחסים מורכבת ותחרותית. למרות ההשוואות הרבות, שתי הערים שונות זו מזו בצורה קיצונית, ובאל.איי השטוחה והגדולה, הנוצצת והמוזנחת, קשה לשים את האצבע על שכונה אחת שאפשר להשוות לוויליאמסבורג של ברוקלין. ובכל זאת, אם יש שכונה שבשנים האחרונות נדמה כי היא הולכת בעקבותיה של האחות מהמזרח – זו סילברלייק. השכונה הממוקמת במרכז עיר המלאכים קיבלה כבוד כבר בשנות ה־70, כשהפכה למרכז הגאה של לוס אנג'לס, עם השפעות חזקות מהאחות הקרובה והשובבה סן פרנסיסקו. בשנות ה־90 מעמדה של השכונה כמרכז תרבות אלטרנטיבית התחזק, עם פתיחה של מקומות בילוי ומועדוני מוזיקה. ההשוואות המפורשות לוויליאמסבורג החלו להישמע בשנים האחרונות, למורת רוחם של הקליפורנים בהירי השיער. ב־2009 דיווחו עיתוני התרבות בארצות הברית שהשחקנית אלן פייג' ("ג'ונו") עתידה לכתוב ולהפיק סדרה לרשת HBO שתגולל את סיפורן של שתי היפסטריות ניו יורקיות שעוברות לסילברלייק במטרה לפרוץ כאמניות. הידיעה עוררה סערה ברשת וגררה גל של הודעות תמיכה (לצד לא מעט הסתייגויות) מההשוואה בין השכונות.

וויקר פארק, שיקגו

בסרט "נאמנות גבוהה" של סטיבן פרירס משנת 2000, מגלם ג'ון קיוזק דמות נוירוטית, מגניבה ודי מעצבנת של בעל חנות תקליטים שמונה את כישלונותיו הרומנטיים. הדמות של קיוזק מזכירה מאוד כמה טיפוסים תל אביבים שכולנו מכירים. נדמה שהסרט – שעוּבד בכלל מספר של ניק הורנבי הבריטי – תופס היטב את הווייב של השכונה שבה הוא מתרחש, הלא היא בירת ההיפסטרים של שיקגו – וויקר פארק. השכונה בנויה סביב פארק עירוני חמוד בעל אותו השם ונמצאת צפון מערבית ל"לופ" – מרכז העסקים של עיר הרוחות, מה שהפך אותה לאטרקטיבית לצעירים החל משנות ה־80. ב־1989 הקימו תושבי השכונה עמותה ללא מטרות רווח ששמה לה למטרה לקדם אמנים מקומיים. באותה שנה הם ייסדו את פסטיבל Around the Coyote, שבמסגרתו חוגגים את האמנות בשכונה בהופעות, בתערוכות ובאירועי רחוב.

קיוזק מברבר על רקע נוף עירוני

Mission District, סן פרנסיסקו

סן פרנסיסקו נחשבת כבר עשורים רבים לאחד ממרכזי התרבות הצעירה והאלטרנטיבית בארצות הברית. לצד הפן הגאה של העיר, תמיד פעלו בה אמנים ומוזיקאים, בדרך כלל מהסוג החתרני והבועט. Mission District, או בקיצור, Mission, היא שכונה גדולה בצד המזרחי של העיר שהחלה את תקופתה הזוהרת עם עלייתו של גל הפּאנק בסוף שנות ה־70. באותם שנים הפכה השכונה למרכז תרבות הנגד הצעירה של העיר, עם סצנת מועדונים פופולרית וקיצונית. באותה תקופה פרח גם מתחם מסחרי שכונה "The Punk Mall", שבו ניתן היה למצוא חנויות תקליטים, אביזרים ואופנה לחובבי הז'אנר – סוג של דיזנגוף סנטר הארדקוריסטי במיוחד. ב־20 השנים האחרונות, בהתאם לשינויים בעולם, שינו צעירי השכונה את פניהם, והתקרבו לתדמית ההיפסטרית המוכרת לנו היום. יחד עם זאת, בשכונה עדיין נותרו תושבים לטינים רבים, שמשפיעים גם הם על האופי התרבותי המקומי עם אחת מסצנות המוזיקה הלטינית החזקות בארצות הברית.

מייל אנד, מונטריאול

קוויבק, המחוז דובר הצרפתית של קנדה, הוא כנראה החלק הכי מגניב בשכנה הצפונית והמוזרה של ארצות הברית. במחוז (ובקנדה בכלל) פועלת כבר שנים רבות תעשיית קולנוע ענפה שמצולמים בה סרטים הוליוודיים רבים – בעיקר בשל הגבלות ההעסקה המחמירות בארצות הברית שדוחפות הפקות לשכנה הזולה יותר. מייל אנד היא שכונה במרכז מונטריאול, העיר הגדולה בקוויבק, אשר נחשבת למרכז תרבותי עוד משנות ה־60. גולת הכותרת של מייל אנד היא סצנת המוזיקה הייחודית שפועלת במקום, שהפכה לידועה ולמשפיעה במיוחד עם פריצתה של הלהקה המקומית ארקייד פייר והפיכתה לאחת מהלהקות האלטרנטיביות הפופולריות והמוערכות בעולם. גם המוזיקאית הקנדית גריימס עברה בגיל 18 מוונקובר למייל אנד, ובה פיתחה את סגנונה המוזיקלי והתפרסמה.

סטוניבאטר, דבלין

לאירים יש תדמית קשוחה, ככל הנראה בעיקר הודות למאבק הפוליטי האלים שמלווה אותם כבר שנים והחיבה לאלכוהול. אבל גם לאירים יש צד רך, אמנותי והיפסטרי לחלוטין. גם לדבלין, הבירה האירית, יש שכונה המפורסמת בשל הצעירים מעוטרי השפם וצמודי המכנסיים שלה. סטוניבאטר (Stoneybatter) היא שכונה בחלקה הצפוני של העיר, הידועה בסגנונה הצעיר והקוסמופוליטי. לאירים השמרנים, שעדיין תופסים את ג'יימס ג'ויס כגיבור תרבות חדשני, קשה עם הסגנון ההיפסטרי המתחזק, וחִצי ארס רבים מופנים לחברי הסצנה הזו, שנתפסים כ"לא אירים" וכקלים להשפעה. בשנים האחרונות, לאור הביקוש הרב של הצעירים, עלו מחירי הדיור בשכונה בצורה קיצונית, מה שמאיים להדיר ממנה את אותם אמנים קשי פרנסה שהופכים אותה למרכז התרבותי שהיא, אך בינתיים ממשיכים צעירי אירלנד להתפלל לירושה מפתיעה בצורה של דירה קטנה בסטוני.

ברצלונה – גראסיה

ברצלונה יכולה להעלות כמה אסוסיאציות בהתאם לעולם הפנימי שלכם. רבים יחשבו מיד על מסי, גוורדיולה והקבוצה האגדית בארסה. אחרים יזכרו בידענות במאבק הלאומי הקטלוני שמבעבע שם כבר שנים, וחובבי המזון יריירו על הטאפאס. אבל למביני העניין הצעירים, האמנותיים והתרבותיים ברצלונה היא עיר מגניבה עם תרבות עשירה ומיוחדת. גראסיה היא שכונה קטנה בלבה של העיר שתמיד נחשבה למיוחדת, בעיקר בשל המבנים הנמוכים והאווירה הכפרית ששוררת בה. במקום נמצאים מבנים רבים של אנטוני גאודי – האדריכל הקטלוני המהולל, ומבנים נוספים בשכונה מעוצבים בהשראתו בצבעוניות. גם פארק גואל (אחד הפרויקטים השאפתניים והגדולים ביותר של גאודי) נמצא בשכונה, והדבר הופך אותה לאבן שואבת לתיירים. עד כאן השכונה נשמעת בצדק יקרה ואקסקלוסיבית, אבל חלקים מסוימים ממנה – כאלה שלא זכו ליצירה חדשנית של גאודי ברחוב – סבלו לאורך שנים מהזנחה, ואוכלוסייה חלשה ומבוגרת התגוררה במקום. בשנים האחרונות צעירי העיר החלו להציף את השכונה, מה ששינה את אופייה ממוקד תיירות בורגני למרכז תרבותי צעיר ובועט. קהילת אמנים גדולה התפתחה במקום, בשילוב המשכיות והתנערות מהמסורת של גאודי ודורו.