כיצד הנכדים שלנו יזכרו את גדולי המוזיקאים בעוד 50 שנה?

ביונסה בקואצ'לה 2018 (צילום: Kevin Mazur/Getty Images for Coachella)
ביונסה בקואצ'לה 2018 (צילום: Kevin Mazur/Getty Images for Coachella)

קל לזכור מצליחנים, ולכן ביונסה וקניה ווסט יישארו בתודעה גם בעוד עשורים. אבל מה עם המוזיקאים החשובים שלא אגרו תארים נוצצים? האינטרנט, למרבה הצער, הוא לא פתרון הקסם במקרה הזה

11 במרץ 2020

בזמן שהעולם טרוד בשאלה איך ייראו החיים בעוד עשרות שנים של הרס אקלימי מתמשך, אני מוצא את עצמי יותר ויותר עסוק באופן שבו הדורות של העתיד יזכרו אותנו. אני מניח שבעוד חמישים שנה ימשיכו לדבר על הטרלול של טראמפ, ילמדו על התקופה המוזרה שבה ישראל נתקעה בלופ של שלוש מערכות בחירות (ואולי יותר?) וייזכרו בימים בהם הרכבת הקלה הוקמה וייתהו מתי העבודות עליה יסתיימו. אבל מה ישאר מעבר לנקודות הציון ההיסטוריות? אילו פיסות תרבות ישרדו את מבחן הזמן? וחשוב מזה – אילו לא?

הרי ברור שהמוזיקה הפופולרית, בין אם זה קניה ווסט, ביונסה או טיילור סוויפט, תישאר גם בעוד חמישים שנה. קל לזכור מצליחנים. קל לשמר קריירות שהיו באור הזרקורים. קל לחזור למצעדים ולמצוא מי היה בפסגה בכל רגע נתון. אבל מה בנוגע לכל המוזיקה המעולה והחשובה שלא אוגרת תארים? האם מישהו יזכור את Run the Jewels? האם ג'יימס מרפי יהיה שם ששמור רק לחפרני מוזיקה אליטיסטיים? האם כל המוזיקה שאנחנו שומעים כיום תישאר לנכדים שלנו?

טיילור סוויפט. אל דאגה, לא נשכח אותך (מתוך "מיס אמריקנה")
טיילור סוויפט. אל דאגה, לא נשכח אותך (מתוך "מיס אמריקנה")

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, הספרים מדגישים רק את השמות הגדולים ויש גבול לכמה מוזיקאים אפשר לזכור, קטנים כגדולים

פעם בכמה חודשים אני חוזר להאזין שוב לגיל סקוט הרון. יש משהו כל כך מנחם בחוויה החמימה שהיא המעטפת הקולית שלו. משורר הזעם הרגיש התפרסם בשנות ה-70 בזכות הביקורת החברתית שלו (הוא, למשל, הביא לעולם את הביטוי "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה"), אבל עבורי הוא תמיד היה בראש ובראשונה קול מרגיע, ממרכז, בעל תדר מורגן פרימני נדיר שהופך אותו באופן כמעט ממשי לקול ההיגיון. והעניין המעניין עם סקוט-הרון הוא עד כמה הוא היה קרוב להיעלם לתהומות השיכחה.

לאחרונה נזכרתי בו כי התרגשתי לגלות שיצא לו אלבום חדש, עד כמה שמוזיקאי שנפטר ב-2011 יכול להוציא אלבום חדש. השם של האלבום הטרי בערך, "We’re New Again", הוא קריצה אירונית קלה כי הרי לא מדובר בהקלטה חדשה, אלא "גרסה מדומיינת מחדש" לאלבום האחרון של סקוט-הרון ("I'm New Here"), כדברי המתופף האמריקאי מקאי מקרייבן שאחראי ליצירה החדשה. זו גם לא הפעם הראשונה שהאלבום ההוא זוכה לגרסת רימיקס – כשלושה חודשים לפני מותו יצא "We're New Here", גרסת הרימיקס של ג'ימי אקס אקס (מ-The xx) לאלבום המקורי. איכשהו, שלוש הגרסאות הן שמיעת חובה, מושלמות אחת אחת בדרכן.

זה דווקא סיפור מאוד יפה, האלבום האחרון ההוא, שיצא 16 שנים אחרי שסקוט-הרון הפסיק להקליט מוזיקה וכמעט 30 שנה אחרי שהיה רלוונטי בפעם האחרונה. במהלך שלושת העשורים האלו הוא נלחם בהתמכרות ארוכת שנים לקראק-קוקאין, נכנס ויצא מבתי כלא לאחר ששוב ושוב נתפס עם סמים ואם זה לא היה מספיק, חשף שהוא נשא HIV. כמה מרגש היה לגלות שגם בגיל 61, כשהוא רזה ושברירי כמו נרקומן בעשור השביעי לחייו, הוא עדיין ידע לקחת את החרא של החיים ולהפוך אותו לזהב. גם מבעד לסדקים שנאספו לקולו הוא נשמע צלול וחד, ובמידה רבה, האלבום הזה היה צוואה אישית, מהורהרת ומרגשת. אני לא זוכר כזה מקרה מובהק של קלוז'ר לחיים שלמים.

העניין שמטריד אותי הוא שזה יכול היה להיגמר אחרת. האלבום ההוא החזיר את סקוט-הרון לתודעה רגע לפני מותו, זיכה אותו בתחייה מחודשת לקריירה שהמילה קאמבק לא מתחילה לתאר אותה. קניה ווסט הופיע בטקס האשכבה שלו, הגראמי נתנו לו פרס למפעל חיים וסקוט-הרון נזכר בתור אחד המוזיקאים המהפכנים החשובים בתרבות האפרו-אמריקאית והאמריקאית בכלל. "בוב דילן השחור", כפי שכונה, נכנס לספרי ההיסטוריה, וזה פשוט משגע אותי שזה יכול היה להיגמר אחרת. מה אם ריצ'רד ראסל, הבעלים של חברת התקליטים XL רקורדינגס, לא היה נדלק על מוזיקה ישנה של סקוט-הרון? האם האמן הנפלא והחשוב הזה היה זוכה לכבוד שמגיע לו אילולא אותו בריטי נלהב היה פונה אליו להוציא אלבום אחד אחרון, שנים אחרי שוויתר על מוזיקה?

גיל סקוט-הרון (צילום: Echoes/Redferns)
גיל סקוט-הרון (צילום: Echoes/Redferns)

אל תטעו לחשוב שהאינטרנט הוא פתרון הקסם לזיכרון הזה. הרי ככל שהשנים עוברות אנחנו לומדים יותר ויותר שלפעמים אתרים מתפוגגים (היי ישראבלוג), והמידע עשוי להיעלם. גם המצב ההפוך, של הצפת יתר במידע, יגרום לתוצאה זהה

ואולי זה מטריד אותי כי אני יודע את התשובה. יש אינספור אמנים מיוחדים וחכמים וחשובים ומרגשים לא פחות מסקוט-הרון שלא זכו למזל של אלבום פרידה מושלם, בין אם בגלל שנפטרו הרבה לפני ובין אם בגלל שנדחקו הצידה. בשנים האחרונות אני שוקע עמוק לתוך האזורים האבסקיורים של הסול והאר'נ'בי מלפני חצי מאה, מגלה עוד ועוד אמנים משפיעים, מבריקים, יוצאי דופן וחשובים כאחד, שנשמרים רק באוספים של יודעי ח"ן, קבורים לרוב בין אלפי תקליטים – באופן מילולי, תקליטים – באיזה מרתף של איזה בריטי. וזה עוד רק מהאגפים שמעניינים אותי באופן אישי. תחשבו כמה להקות רוק, כוכבי רגאיי, חלוצי ג'אז, יצורי פאנק ומפלצות מטאל אבדו בין המדפים לאורך השנים.

לא שאני איזה אידיאליסט, ובטח שאני לא מתכוון להתבכיין על הזיכרון הסלקטיבי שלנו בנוגע למוזיקאים מהעבר. ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, הספרים מדגישים רק את השמות הגדולים ויש גבול לכמה מוזיקאים אפשר לזכור, קטנים כגדולים. אבל המקרה של סקוט-הרון, ואולי דווקא המקרים של דוני האת'ווי, בייבי היואי או בטי דיוויס (לא השחקנית, זמרת הFאנק מהסבנטיז) גורמים לי לתהות כמה מהמוזיקה של היום תשרוד את שלבי הסינון האכזריים של הזיכרון הקולקטיבי.

אל תטעו לחשוב שהאינטרנט הוא פתרון הקסם לזיכרון הזה. הרי ככל שהשנים עוברות אנחנו לומדים יותר ויותר שלפעמים אתרים מתפוגגים (היי ישראבלוג), והמידע עשוי להיעלם, או לפחות להידחק לשרתים ללא לינק. מה יקרה אם יוטיוב יפשטו רגל? בעצם גם אם לא; בואו נגיד שהקלישאה לפיה מה שעולה לאינטרנט שם כדי להישאר נכונה. זה רק הופך את הבעיה למורכבת יותר: הרי כבר היום אנחנו נמצאים במצב שיוצאת כל כך הרבה מוזיקה חדשה עד שאין שום דרך להקיף את כולה. ככל שהשנים יתקדמו, כך יהיה קשה יותר ויותר לשמור את השוליים, ומה שייזכר יהיה רק המרכז.

זה, כמובן, לא סוף העולם. ההיסטוריה כבר שכחה עמים, שבטים, אנשים ורגעים מאז שחר ההיסטוריה. כולה כמה אמנים עלומים, כאלו שהצליחו לתקופה מסוימת, הוציאו אמנות, ויישכחו. אנחנו רוצים לחשוב על אמנות כמשהו שיישאר אחרי שנלך, אבל האמת היא שכמונו, גם היצירה היא ברובה זמנית. אף אחד לא מבטיח שבעוד 100 שנה יזכרו את בוב דילן עצמו, אז בטח לא את בוב דילן השחור. ובכל זאת, יש איזו דקות מלנכולית למחשבה הזו, קצת כמו המחשבה על השיכחה שלנו. אני מרגיש שיש שיר כזה שמדבר על תחושת אובדן למשהו שעדיין לא נעלם, אבל אני פשוט לא מצליח להיזכר בו.