מה חושבים תושבי אזור התחנה המרכזית על הזנות בשכונה?

בשבועות האחרונים קשה למצוא אדם שאין לו עמדה נחרצת לגבי החוק להפללת לקוחות זנות. מצדו האחד של הוויכוח הציבורי עומדים אלו הבאים לחשוף לאור את מכבש תעשיית הזנות, שבכוחניותה מפקיעה את קולן של אלו שהידרדרו לשפל המדרגה. מן הצד השני נמצאים כאלו המאשימים פעילים חברתיים בכך שהם רואים לנגד עיניהם רק את שחרתו על דגלם, ושבדרכם הם ממהרים לשפוך את המים עם התינוק, ולהותיר את הנשים חשופות למציאות שבה נלקחת מהן אפילו האפשרות לדבר בשמן.

ומה חושבים האנשים שהנושא נוגע אליהם באופן המיידי ביותר, אך אינם צרכני זנות או הזונות בעצמן? מי שמכלכל את שגרת חייו מעל מכוני הליווי, מתגורר בין הדירות השכורות וברחובות שאליהם מגיחים הלקוחות? אלה כמה מהקולות ששמענו השבוע ברחוב פין.

מוטי, שחי זה שנים בשכונת נווה שאנן ושלמרגלות הבניין שבו הוא גר מתרחשת פעילות זנות ערה, מציע את נקודת מבטו כתושב המקום. הוא מדבר שעה ארוכה ומספר על הצביעות של העירייה שזונחת את תושבי השכונה, ועל המשפחות שהילדים שלהן צריכים לחזור הביתה אל קטטות בין זונות ללקוחות. הוא מספר גם על גילויי אנושיות נוגעים אל הלב שהוא נחשף אליהן מצד הזונות ומתאר תהליך של שינוי מצדו בכך שנהפך מדייר לשכן. הוא מגולל חיים במקום שברור שהוא "לא בסדר": "אני קרוב למדרכה אז אני ממש נמצא שם, וזה להיות חשוף לכל ההוויה שלהן, לטוב ולרע. להיות חשוף לאנושיות שלהן מצד אחד – לא מתייחסים אליהן בדרך כלל כבני אדם; ומצד שני להגיע למצב שאתה בעצמך הופך להיות במצב שלהן – קשה יום; הקטטות וההצקות שמציקים להן, מה שהן עוברות מדי יום כמה פעמים – זה מביא לכך שיכולים לבוא לדפוק על הדלת בבניין באמצע הלילה כדי לחפש נשים, כי הם יודעים שבבניין הזה יש נשים וכל שאר התולדות. מקום שיש בו זנות הוא שטח הפקר – הכל מותר.

"מקום שיש בו זנות הוא שטח הפקר" (צילום: טלי מאייר)

"אני מסתכל עליהן כשכן – לטוב ולרע. לגבי הנשים עצמן, אני לא ידעתי שזה ככה, לא הכרתי נשים בגיל של אימא שלי שעובדות בזנות, שהן סבתות. הן רוצות מאוד לדבר, שישמעו אותן, אבל הן יודעות שאני לא רוצה אותן שם, והן אומרות לי בעצמן: 'אני לא הייתי מוכנה שהילדים שלי יגורו במקום שבו יש זונות מתחת לבית, לכן אני מבינה אותך'. באופן אבסורדי נהפכנו, שני הצדדים, לקשי יום. "כל אחד שזה יגיע לסביבה הקרובה שלו יבין שמשהו לא בסדר. אפילו הזונות עצמן יודעות שזה לא בסדר וחלקן חוזרות בעצמן לבית ומשפחה. היום הן רואות אותי וכבר מראות לי תמונות של הנכדים".

שאלות ערכיות ומוסריות למיניהן מקבלות דגש מועט בדבריו של מוטי, אבל סיפורים אנושיים עדינים יש לו לרוב. הוא מספר איך היה עד להלוויה לחתול דרוס של כמה נשים מבוגרות שעובדות ברחוב. איך אספו אותו בקרטון ודאגו לקבורה שלו, על השיחות היומיומיות שיש לו עם השכנות ועל מקרה שבו אחת מהן הצילה פרח סחלב שלו וכך התברר לו שהיא בעצם מומחית לסחלבים.

האמירה "אין שחור ולבן" חוזרת הרבה במהלך השיחה, בעיקר כשאני מנסה לדחוק ולחלץ ממנו איזו אמירה דעתנית בעניין מצבן והשפעת החוק. היא נאמרת על נסיבות החיים שהובילו כל אחת מהנשים למקום שבו הן נמצאות, על האפשרויות שלהן להיחלץ ממעגל הזנות ועל ההשקפות האפשריות על בחירתן האישית. את הסיפורים האישיים ואת שגרת החיים הוא מתאר ברצון מופגן הרבה יותר, כשהתופעה בכללותה נותרת כמשתנה מובן מאליו, כאשר הוא מפרט בדקדקנות על האופי השונה מהותית בין כל אחת מהן והיחסים הבין אישיים המסוימים עם כל אחת. השורה התחתונה שלו מתמצה באמירה "לא רק הן קורבנות, גם אני קורבן".

אין שחור ולבן (צילום: טלי מאייר)

דיירת אחרת בנווה שאנן המזדהה בשם ג'ינג' דווקא לא מרגישה שהוויית תעשיית הזנות אופפת אותה במיוחד. היא פעילה במרכז הקהילתי בית פיות הפועל בנווה שאנן אשר "מטרתו ליצור מרחב קהילתי ומשפחתי שמאפשר לצעירות בתקופות מעבר לפתח את עצמן ולהשתלב בחברה באופן משמעותי", כפי שרשום בעמוד הפייסבוק שלו.

"דווקא בשכונות אחרות שגרתי בהן הרגשתי יותר את הנוכחות של זה. בשכונת שפירא למשל הייתה יותר זוועה, אם כי כאן יש יותר נרקומנים והומלסים", היא אומרת. "אלה נשים שהן באמת בשפל של החברה הישראלית, ומי עוצר להן? אנשים שבאים ועם סכומים של עודף מפלאפל הולכים איתן לצד בצורה הכי מטונפת שיש. הן עוברות אלימות נוראה, הן ממש מסכנות. זה גם לא נעים להיות בחורה שעומדת בתחנת אוטבוס, ואנשים עוצרים ושואלים אם היא 'עובדת'".

בנוגע לחוק, היא חושבת שתמיד ראוי שהגזר יבוא לפני המקל, כלומר יש לדאוג למרכזי תמיכה ולשיקום לפני חקיקת החוק. גם בנוגע לצרכני הזנות היא חושבת שמן הראוי לנקוט גישה דומה: "אני משתדלת לא להיות שיפוטית. בסך הכל כולם כאן קורבנות. גם הגברים המסכנים האלה שהולכים לזונות הם אנשים שחוו טראומות ושיש להם בעיות במיניות. כולם צריכים טיפול, אהבה, כולם צריכים מגע, קודם כל חמלה. חמלה לפני ענישה. הם אנשים שצריכים טיפול במיניות, מומחים שיעזרו להם ויטפלו באישיות שלהם. "אני לא מאמינה שיש דבר כזה בחירה חופשית, כולנו סך ההתניות של החיים שלנו. מאחורי כל אדם שעשה דבר נורא יש חוויות טראומיות וקשות, אנחנו לא צריכים להעניש מישהו שעבר דבר נורא".

בסיכומו של עניין היא חושבת שיש להבריא את החברה: לחנך למיניות בריאה ולטפל במיניות של הלקוחות ללא האשמה. בלב הפעולות של הלקוחות הללו מצויים הפגיעה והחוסר, וכל גילויי אלימות ופוגענות מצדם צומחים מהן ואותן צריך לברר.

"אנחנו לא צריכים להעניש מישהו שעבר דבר נורא" (צילום: טלי מאייר)

אישה אחת שעובדת ברחוב השמיעה גם היא בשיחה בינינו תפיסה דומה. גם לדעתה הזנות באה לענות על צורך שמקורו בדחפים שלא השררה ולא הפנייה לתבונה יוכלו להם. היא קובעת בפשטות: אם החוק יעבור ולא יהיה אפשר ללכת לזונות, יהיה הרבה יותר אונס של בנות בארץ. אלה גברים שרגילים לבוא ולקבל את הדבר הזה לדבריה. אם הדבר לא יתאפשר להם – הם יחפשו את זה בדרכים אחרות.

לגבי החוק – היא נגד, מדובר בלקוחות שלה. אם יעבור החוק השאלה מבחינתה היא מה יקרה מחר, איך הן אמורות להתפרנס. עצם העובדה שביום חמישי בערב יש לה זמן לדבר איתי כבר מעידה לדבריה על הידלדלות במספר הלקוחות. את השיחה האחרונה אני עורך כאורח לא קרוא. מאחורי דלת כמעט חבויה ברחוב פין נגלים שני גברים שיושבים במתפרה ואומרים שהם תושבי המקום זה 15 שנה ואף יותר. כשאני מבקש מהם לתת את דעתם בנושא, אקורד הפתיחה של השיחה בינינו הוא "הזונות היו פה תמיד ויהיו פה תמיד".

תופעת הזנות לא מפריעה להם ולא טורדת את מנוחתם. הטרוניות האישיות שלהם הן לגבי הפליטים. "לא כי יש באמת סיבה לפחד, אלא כי זה הרושם שהתקשורת מוציאה". "אף פעם לא חשבנו אם זה מפריע או לא, זה תמיד היה. חלק מהן גם לקוחות כאן. זה מביא סוחרי סמים ונרקומנים, אבל זה לא משהו שאנחנו צריכים להתמודד איתו, המשטרה צריכה".

כאן לא זכיתי לשמוע סיפורים אישיים, אנקדוטות או חוות דעת; לא בעניין תופעת הזנות, לפחות. על "האפריקאים", השפעתם על מחירי הנדל"ן, מצוקותיהם של בעלי עסקים, שינוי פני השכונה והשלכות שונות של התופעה – דווקא כן.

אחרי השיחה ביקש החייט להצטלם בעת עבודתו, כדי שאולי תצא לו מכל העניין גם קצת חשיפה. צילמנו והלכנו, והם כולם נשארו שם.