זעקי, ארץ פצועה: ארז תדמור על הטרגדיה של הישראלים. ראיון

"ארץ פצועה", הסרט החדש והמבעבע מרוב לחץ של ארז תדמור, כבר זיכה אותו בפרס אופיר לבמאי הטוב ביותר אבל כעת ניגש למבחן האמיתי שלו על מסכי הקולנוע בישראל. כפי שתדמור אומר בעצמו, "זה לא סרט לאירופאים"

ארז תדמור (צילום: יולי גורודינסקי)
ארז תדמור (צילום: יולי גורודינסקי)
11 בפברואר 2016

ארז תדמור הוא ככל הנראה במאי הקולנוע הכי פורה בארץ. ב־15 השנים האחרונות, מאז סיים את לימודיו בקמרה אובסקורה, הוא ביים חמישה סרטים קצרים, סרט תיעודי אחד על ג'וזי כץ וחמישה פיצ'רים. הפיצ'ר האחרון, "נמל בית", כבר הושלם ומיועד לצאת למסכים בנובמבר, אבל השיחה הזאת התקיימה לרגל צאת סרטו הרביעי "ארץ פצועה", שזיכה אותו בפרס אופיר לבימוי.

הסרט בוחן את מערכת היחסים בין שוטר צעיר (רועי אסף, שזכה אף הוא בפרס אופיר) לבין מפקדו הנערץ והלא ישר (דביר בנדק), ומראה מה קורה כשהשוטר המנומס ושותפו האלים (משה אשכנזי) מופקדים לשמור על מחבל מתאבד (תאופיק ברהום) שמאושפז בבית חולים לצד פצועים מהפיגוע שחולל. המראה שהוא מציב בפנינו אינה נעימה כלל וכלל. זה הסרט הראשון שתדמור ביים לבד. לפניו יצר עם גיא נתיב את "זרים" ואת "הבן של אלוהים" (שזוכה להצלחה גדולה בהמוני פסטיבלים יהודיים ברחבי העולם) ועם שרון מימון את הלהיט הקופתי המלבב "סיפור גדול".

איך אתה מסביר את ההספק המרשים שלך?
"זה מה שאני עושה – קם בבוקר וכותב. יש אנשים שרצים מדי בוקר, אני כותב. ואחרי שאני מגיש תסריט לקרן, בזמן שמחכה לתשובה אני כותב משהו במקביל. המטרה שלי להתקדם מסרט לסרט וללמוד. אני אוהב במאים שמתעסקים בז'אנרים שונים, כמו וודי אלן. 'נמל בית', למשל, הוא מערבון מודרני על עובדי נמל, אבל אני נמנע מלכתוב עליו בפייסבוק כדי שאנשים לא יתבלבלו בינו לבין 'ארץ פצועה' שעדיין לא יצא".

קו חיפה-בוסטון

את "ארץ פצועה" הוא כתב עוד ב־2003, בהשראת כתבה שראה בערוץ 2 על מחבל שאושפז בבית חולים בעפולה בחדר עם נוף שבו שמרו עליו שלושה שוטרים, בעוד שאר המטופלים סבלו ממחסור במיטות במחלקת טיפול נמרץ. "קרובי משפחה התלוננו על כך שהם מחכים לניתוח בעוד המחבל שוכב בחדר VIP והשוטרים התלוננו למה הם שומרים על רוצח כשהתפקיד שלהם הוא לתפוס את הרעים. החלטתי לעשות סרט על השוטרים וכתבתי דרמה באורך 50 דקות. קיבלתי תקציב מקרן מקור, אבל הרבה אנשים אמרו שזה יכול להיות פיצ'ר והחלטתי לחכות. אחרי 'סיפור גדול' ו'הבן של אלוהים' חזרתי לפרויקט יחד עם הסופר אפרתי שלמה. בינתיים קרו בארץ דברים דומים למה שדמיינתי אז. הלקטורים העירו שזה לא אמין שמחבל יוצא על דעת עצמו ועושה פיגוע בגלל אהבה נכזבת. אחרי הפיגועים האחרונים, כשכל ילד לוקח סכין, אני כבר לא שומע את ההערות האלה".

מדוע בחרת למקם את עלילת הסרט בחיפה?
"בחיפה יש משהו שמזכיר לי את סרטי בוסטון, כמו 'מיסטיק ריבר' והסרטים של בן אפלק. זאת עיר נמל, עולם של מעלה ועיר של מטה. למעלה על ההר בדניה גר הקצין המושחת ונושם אוויר צח, ובני המעמד הבינוני נחנקים בשכונות המצוקה למטה, והיום יש שם את כל הרעל הזה. בדרך כלל העשירים אוהבים להיות ליד הים. כאן זה הפוך".

אבל בית החולים החיפאי הצטלם דווקא בחולון. "צילמנו בוולפסון מתחת לאדמה, במרתף שנועד, חס וחלילה, למלחמה אטומית. הוא מוכן עם מיטות וכרגע מתפקד כמחסן תרופות. כל בתי החולים נראים אותו דבר וחיפשנו מקום אחר, שייתן תחושת כלא. בוולפסון יש מחלקה שבה מצלמים הרבה סרטים, והמקום נראה כמו בית חולים פרטי מיופייף. ראינו רכב נוסע מתחת לאדמה, עקבנו אחריו וכך גילינו את המרתף. היה מחניק מתחת לאדמה והצלם אסף סודרי היה חוטף כאבי ראש. צילמנו גם במחלקה הרגילה, אבל צבענו את הקירות בעובש ושמנו צינורות על התקרה כדי שיטפטפו – מטפורה לכך שהכל נוזל ונמס. רצינו תחושה של מחלקה בטיטאניק, שיגיע מבול שייקח את כולם.

"סודרי ואני גילינו שאנחנו אוהבים את סידני לומט, וויליאם פרידקין ואלן ג'יי פקולה, שבשנות ה־70 עשו סרטי משטרה פוליטיים ופרנואידיים כמו 'סרפיקו', 'אחר הצהריים של פורענות' ו'הקשר הצרפתי'. בהשראתם בית החולים הפך למטפורה לכלא, עם דלתות שנפתחות ונסגרות, ובין השוטרים לקרובים של הפצועים יצרנו מערכת יחסים של סוהרים ואסירים. זה לא ריאליזם מוחלט. ברגעים של בלגן סודרי שם את המצלמה על הכתף וצילם בקלוז אפים כדי שלא תדע איפה אתה נמצא, מי מימינך ומי משמאלך".

האם הרתיחה המתוארת בסרט הקרינה על ההפקה?
"כבמאי הכי מפחיד אותי שיש המון אנשים על הסט, ועוד הייתה אופרציה של מכות בתוך ההמולה. הרכבנו סוג של ריקוד, הכוריאוגרף סטיב שיינפלד אמר לפעלולנים איך ליפול ועשינו הרבה חזרות, כמו שעושים חזרות למחזמר, כדי שאף אחד לא ייפצע ולא יהיה בלגן. זה נורא מאתגר לעשות סצנה כזאת, גם כי לניצבים יש נטייה להידחף למצלמה. כאן כל אחד ידע מה עושה".

קם בבוקר וכותב. ארז תדמור (צילום: יולי גורודינסקי)
קם בבוקר וכותב. ארז תדמור (צילום: יולי גורודינסקי)

עד עכשיו ביימת עם שרון מימון וגיא נתיב. איך היה לביים לבד?
"בעיניי זה כמו הרכב. כמו שיש משינה ויש יובל בנאי. כאן היה איתי צוות מדהים. רועי אסף היה מאוד מעורב בתחקירים, ישב שעות בספריות וקרא כתבות על שוטרים שאיבדו את הבנים שלהם. כשיצאנו לסיורי לילה עם המשטרה ראיתי איך הוא מרכיב את הדמות שלו תוך כדי פגישה עם האנשים. קובי עמר, הדמות של רועי, הוא אנטי גיבור, מין השוטר אזולאי מודרני ופחות קומי, זה שהוא אומר לאנשים תודה וסליחה בא מהמפגש עם השוטרים. ראינו שכשהם באים לפושע, הם אומרים מה שלומך, מה נשמע, והפושע לא כועס על השוטר. כל אחד עושה את העבודה שלו.

"מבחינתי הפרס לשחקן חשוב יותר מפרס הבימוי (ארבעה שחקנים זכו בפרסי אופיר על הופעות בסרטיו – י"ש). שם אני מתמקד ויש תמיד קצת ממני בדמויות. רועי ראה שאני איש מנומס, שיש מקומות שאני נותן קצת לאחרים ומשאיר עצמי בצד, מוותר על האגו שלי, ואמר לי 'אני אשחק אותך'. באחת הסצנות היפות הוא מדבר עם אייל רוזלס על הבן שלו. בטייק הראשון הוא אמר את הטקסט מהתסריט ועשה את זה מרגש. אחרי זה אמרתי לו 'זרוק את הטקסט ותעשה אימפרוביזציה'. הוא לא התכונן לזה. הוא התחיל לאלתר, וזה היה כל כך מרגש שזה מה שנכנס לסרט".

"זאת הטרגדיה שלנו"

איך היה לשוב ולעבוד עם דביר בנדק בתפקיד כל כך שונה?
"כתבתי את הדמות במיוחד בשבילו. הטקסט היה כתוב איך שהוא מדבר. ב'סיפור גדול', בכל טייק שלו אנשים היו נקרעים מצחוק, וידעתי שבכל קומיקאי טוב יש שחקן טוב. כשהגיע לחזרה הראשונה עם רועי ושיחק פתאום תפקיד דרמטי ראיתי שדמיינתי אותו בדיוק כמו שהוא שיחק. אני מכיר אותו כל כך טוב".

הסרט כבר הוקרן בחו"ל?
"כרגע יש התעניינות משני מפיצים בארצות הברית. הייתה מפיצה מצרפת שהתלהבה אבל רצתה שלשם האיזון אכניס לסרט קטע טלוויזיה שבו נראה איך אנחנו מפוצצים את עזה. סירבתי. אמרתי לה שזה סרט על ישראלים. יכול להיות שזה לא סרט לאירופאים".

אז זה סרט עלינו?
"המדינה שלנו מאבדת את השפיות. בשלב מסוים עזבתי את התסריט ונסענו לטיול משפחתי באי קטן ביוון. כשחיכינו לטיסה הביתה, היא איחרה בשעתיים. ככה זה ביוון. היו שם המון ישראלים שהתחילו להשתולל על דיילות הקרקע, התלוננו על האיחור ועל כך שאין מזגנים. הם צדקו, אבל הדרך הייתה נוראית. התביישתי. חזרתי ל'ארץ פצועה' והכנסתי את זה לתסריט. אחר כך, כשנפלו כאן טילים במהלך צוק איתן, נכנסתי לבית מרקחת וראיתי אישה כבת 90 עם הליכון צועקת על הרוקח 'ערבי מסריח' כי הוא נתן למישהו לעקוף אותה בתור או משהו כזה. זאת הטרגדיה שלנו. רציתי לעשות סרט עלינו. לראות איך אנחנו".

"ארץ פצועה", למועדי ההקרנה