חדר (עישון) משלך
מי שרוצה לעשן בבר השכונתי צריך לצאת החוצה ומי שרוצה להדליק סיגריה בשדה תעופה צריך להיכנס פנימה, אל חללי העישון הנדחקים אל אזור הביוש
עם סיגריות נותר לי רק לקוות שיום אחד הן יאמללו אותי עד כדי שאיאלץ לברוח כמה שיותר רחוק מהן ולא להסתכל לאחור. זה קרה לי עם גברים, זה יכול לעבוד.
עוד כתבות שיעניינו אותך:
ההיסטוריה של הבדידות העירונית
איך לפתור את הבדידות ב-5 צעדים פשוטים
קומיקס שרק אנשים חרדתיים יכולים להבין
חבר, מבוגר קצת יותר ממני, אמר על סיגריות השבוע: "נראה לי שהגיע הזמן". עבור כל מעשן, מי שעדיין לא נכנע אני מניחה, מדד הזמן מתקתק באחורי הראש, ולכל אחד סימני הזמן שלו. סימנים של הגוף, בגיל 40 , אחרי הילדים, בהיריון, עוד קצת, אחרי הבחינות.
מי שאוהב לעשן, מי שבאמת אוהב לעשן, לא אוהב את העישון עצמו כמו משהו אחר שהוא מעורר בו. אצלי האפקט מועצם ויכול לעמוד למבחן בעת הביקור בחדרי עישון בשדות תעופה. למעשה אני חייבת לבקר בתאים האלה בכל שדה שאני מגיעה אליו, ולעקוב אחר השינויים החברתיים־ארכיטקטוניים שהם עוברים, נדחקים יותר ויותר אל אזור הביוש, עם תאי יחיד מיניאטוריים, שקופים, במרחב השדה הפתוח.
משהו בנוירוטיות שבעישון מתחדד שם כל כך. זו חגיגה לנפש המעשנת. ככל שידחקו אותה, ככל שיביישו ויוקיעו אותה, התשוקה לעישון רק תגבר. ממהרת בחנות הדיוטי, לופתת פאקט, חבילות של טבק ממין שלא נודע לי עד עתה, אריזות מהודרות של ניירות גלגול, מתארגנת בזריזות על בקבוקונים של וויסקי בטעמים מפוקפקים אל הקפה הקרוב, לרקוח וויסקי קולה ולהגיח אל החדר המלא באנשים כמוני – אם עוד יש חדר ולא תא.
הם חרדים דוברי יידיש שמסתופפים בכניסה כמו מצפים לחזות בספר הקודש, נשים אלגנטיות ונשים בטרנינג טיסה, גברים שיפנו לך כיסא גם אם את צעירה מהם ב־ 20 שנה, מישהו אסייתי וצעירים מלוכלכים שישאירו אחריהם עשרות בדלים, ניילון שנקרע בחטף מעל חפיסת סיגריות בכיתוב נוכרי. הו מה יפה השעה, סופרים את הדקות ושברירי השנייה; להיות כל אחד בתורו השליח שיסריח את חלל המטוס כמו מאפרה ישנה.
זוהי שעת המבחן של כל מעשן – עד כמה הוא נושא בתוכו בגאווה את זרע המרידה ההפכפכה, הדו ראשית, המתנכרת אל האיסור ולא בוחלת בסכנה. היא מתקיפה את המחוקק אבל גם משהו פנימי; זה מרגיש כמו גירוד נעים ומעורר בזרועות שמתפשט עד מהרה בטורסו. אולי התרגשות, אולי שנאה עצמית מתקתקה שבאה לידי קתרזיס כמעט בחדרונים בשדות התעופה. בסוף המחזה ברור שאנחנו הצדיקים, הרי בחרנו להישרף כמו להביור בודד במבחנה מזכוכית באחת המעבדות הגדולות ביקום.
אני לא מנסה למצוא היגיון חיצוני בעישון שלי. לא חוסר ודאות לגבי העתיד, לא אימת הטרור או משבר כלכלי, לא שלטון טראמפ או ביבי מביאים אותי לדבוק בו. די ברור לי שהרגל העישון שלי שורשי, לא רק כי הוא כבר מלווה אותי יותר משליש חיי, הוא גם מלווה בכל כך הרבה סנטימנטליות, אמוציות, מיסטיפיקציה כמעט, אבל בניסיון לגעת בה אני מרגישה כמי שהגיעה לקיר ענקי במבוך תת קרקעי. מה שבטוח, כל אחד לבד מול הקיר שלו.
אולי המבוך הזה מתחת לשדה תעופה. זה תמיד "שדה" כלשהו, לא סחיפהול או בן גוריון, כי מעבדות הענק, השדות, על בוכנותיהן ושסתומיהן השואבים אותנו אל יעדים לא נודעים, הן תמיד המנוכר, הלא ביתי, משאירות אותנו אלמוניים בין שמים לארץ.
תל אביב עדיין ידידותית למעשנים, בייחוד בלילה. איתרע מזלי ובר הבית שלי הוא אחד מאלה שלא יכולים להרשות לעצמם לסחוב את הקנסות שמטילה העירייה. "כבר לא כיף שם", אמרה לי חברה. בחורף התל אביבי באי הבר נאלצים להסתופף במרפסת, ובערבים עמוסים לצאת אל הרחוב. יכול להיות שהצעד הביא גם קהל חדש של שוחרי אוויר נקי מעשן, לא יודעת. אבל הנה לכם רעיון עסקי בחינם, אני ממש ממליצה שיקום בתל אביב בר ברוח חדרי העישון בשדות התעופה. הוא יעוצב בפשטות כקפסולה עשוית זגוגיות ובה אביזרי מתכת ופלסטיק אפורים. רק אל תתלו בו תמונות של נשות חברה מעשנות עם פומית בשנות ה־ 40 , ואני מבטיחה שהשתיינים הטובים בעיר יפקדו את המקום.