חולשה לרקדן
מסימיליאנו פאגליארה היה רקדן וכוריאוגרף, עד שהגיע למועדון בברלין והחליט להפוך למפיק דאנס
מסימיליאנו פאגליארההיגר לברלין מאיטליה לפני כעשור. הוא היה רקדן וכוריאוגרף צעיר ושאפתן, אך המפגש עם רחבת מועדון האוסגוט – מועדון עבר ברלינאי מיתולוגי של אותו צוות שבהמשך הקים אתהברגהיין־פנורמה בר– כבר בלילה הראשון שלו בעיר, טרף את כל הקלפים. הוא החליט שהוא מוכן להשאיר את הריקודים למועדון בלבד, ושמה שהוא באמת רוצה זה לעשות את המוזיקה שמפזזים לצליליה. "זה היה מדהים", הוא משחזר, "התחלתי ללכת לשם כל שבוע. פגשתי כמה די.ג'ייז שהפכו להיות חברים שלי ודרכם התוודעתי לדבר הזה. תמיד אהבתי מוזיקה, אבל אף פעם לא חשבתי להיות די.ג'יי או מפיק מוזיקלי עד לרגע הזה".
זה לא מעבר קצת דרסטי – מעיסוק כל כך פיזי לישיבה ועמידה מול המחשב?
"בהחלט. הרבה פעמים אני עדיין מרגיש את הגוף שלי רעב לתזוזה. לפעמים זה כל כך חזק עד שאני קם ומתחיל לרקוד בין המכונות כשאני יוצר".
היום מסימיליאנו (או בקיצור מסי) הוא די.ג'יי ומפיק בעל שם, שהוציא תקליטים בלייבלים נחשבים כמו"קוקטייל ד'אמור","ראש אוור"ו־"Live at Robert Johnson", חברת התקליטים של המועדון המהולל מפרברי פרנקפורט, שאצלה גם הוציא את האלבום שלו. הצליל שלו – אלקטרוני, עשיר, מהורהר ועמוק – מניע את הרחבה ועושה כבוד לדיסקו שורשי. "המוזיקה שלי תמיד באה מהלב", הוא מצהיר. "אלו דברים שקורים לי באמת בחיים ורגשות אמיתיים שנובעים מהחוויות הללו. אין דרך טובה יותר לנתב את כל אלה מלבד לעשות מוזיקה, לתרגם את כל זה לצלילים. זו הסיבה שאני אוהב מוזיקה כל כך – היא גורמת לי להתקרב למה שאני מרגיש בנקודה מסוימת ומחדדת את התחושה".
איך אתה מתרגם את תכונות הזמן והמרחב שבריקוד לתוך המוזיקה שאתה יוצר?
"מנקודת מבט יצירתית ומנטלית כוריאוגרפיה והפקת מוזיקה אינם רחוקים אחד מהשני. כדי.ג'יי אני אוהב לבנות סיפור קטן בכל סט שלי. זו הסיבה שאני אוהב לתקלט סטים ארוכים, כי אז יש לי זמן לבנות מתח, לפרוק אותו בנקודות מסוימות ואז לבנות אותו מחדש. מצד שני, יש אלמנט פחות מורכב והוא להעביר לקהל ככל שאני יכול את תחושת הגרוב שלי. זו תחושה מדהימה שאנשים זזים איתי ועם המוזיקה כשאני בעמדה. זה יוצר אנרגיה עצומה שגורמת לי להיות מאוד מאושר".
למרות הנטייה הברורה למוזיקה רקידה, הקשת המוזיקלית של מסי רחבה ונוגעת בגוונים שונים מאוד. "אני מפיק מוזיקה שש שנים, ולמדתי בהן הרבה. אבל בגלל שאני אוהב הרבה סוגים של מוזיקה, אני תמיד מחפש כיוונים חדשים ודרכים חדשות להניח דברים ביחד".
את הכיוונים הוא לא תמיד מחפש לבד. הוא מעיד על כך שהוא מקבל השראה מעבודה עם זמרים, עם מוזיקה חיה, וכמובן עם מפיקים אחרים כמו צמד חבריו האיטלקים"דיסקודרומו". "זה מאפשר לי לפגוש בטריטוריות שאני פחות מבין בהן".
אז החיפוש אחר הסאונד המושלם נמשך לנצח?
"אני מרגיש שמצאתי את הדרך שלי בהרבה מובנים, אבל אני גם יודע שאין דרך אחת, ולכן אני עדיין מנסה הרבה. אבל זה לא אומר שאני משתדל להיות ניסיוני, מהפכני או חדשני. בסופו של דבר אני מקשיב ללב ומשתמש במכונות הישנות שלי כדי להפיק מחדש את מה שהם אומרים לי".