דימויים כמו חול: השחקן הכי שקוף בקולנוע הישראלי

לנה (ג'וי ריגר), גיבורת "אין בתולות בקריות" שעולה היום למסכים (חמישי, 8.11), גרה על חוף הים. זאת אומרת, היא מתגוררת עם אמה אירנה (יבגניה דודינה) בדירה בקריית ים, אבל היא כמעט לא מגיעה לשם. לאירנה יש בית קפה על החוף שעומד כמעט נטוש משום שהטיילת, שבנייתה נפסקה באמצע, לא מגיעה אליו. וכך חייה של בת העשרה עוברים במרחב הפתוח שבין בית הקפה למים בעודה חולמת להגר לתל אביב הרחוקה. כדי להפיג את השעמום לנה ממציאה סיפור על בתולת ים שמכה קצת גלים לפני שהוא מתפוגג.

כמו גיבורתו, סרטה של קרן בן־רפאל משוטט בלי למצוא את עצמו, אבל יש לא מעט יופי ואווירה בסצנות על החוף העזוב – טריטוריה אפופת סמליות בקולנוע הישראלי. החוף המשיק לקו המים, שבהם משכשכות בתולות ים דמיוניות לצד מדוזות צורבות, הוא הבטחה רומנטית אבל הוא גם מייצג את התלישות והשוליים החברתיים שלנה גדלה לתוכם. השניות הזאת מוכרת היטב מ"מציצים" של אורי זהר (1972) המתבונן בהוויה הנהנתנית והריקנית של דרי חוף שחיים לכאורה את החלום – חופש טוטאלי וללא מגבלות – אך בעצם הם רק מציצים על החיים, פיזית ומטפורית. הסרט צולם בחוף שרתון בתל אביב, העיר שלנה חולמת להגיע אליה בלי לדעת מה תעשה בה.

עוד כתבות מעניינות:
מחוף לחוף: המדריך המלא לחופי תל אביב
יא ווארדי, איזה חידון: 70 שאלות על קולנוע ישראלי
הסרטים הכי גרועים על מוזיקאים (ו-4 מומלצים)

חוף הים הנפרש לאורכה של מדינת ישראל נוכח בקולנוע הישראלי מראשית ימיו. סרטים רבים, מ"זאת היא הארץ" של ברוך אגדתי מ־1934, דרך "בלוז לחופש הגדול" של רנן שור מ־1987 ועד "הגננת" של נדב לפיד מ־2014, מגיעים בשלב זה או אחר לחוף הים. בסרטו של לפיד החופים של תל אביב ושל אילת משמשים מקום מפלט – לשם הגננת לוקחת את המשורר בן ה־5 שפורח בגנה בתקווה לטפח את כישרונו ולגונן עליו מפני אדישותה של החברה – וגם דימוי לאותה חברה בשיא בהמיותה.

בימי תל אביב הקטנה אזור בתי הקפה שעל החוף היה אתר בילוי פופולרי – לשם הלכו הפועלים העבריים החרוצים לנוח בשבתות. סרטים כגון "כפפות" של רפי אדר (1986) ו"אש צולבת" של גדעון גנני (1989), שגוללו סיפורים שהתרחשו בשנים שלפני קום המדינה, כללו סצנות נוסטלגיות של אנשים רוקדים בבתי קפה על הטיילת. הדימוי הרומנטי של קו החוף עדיין היה שריר בקומדיה התל אביבית "איי לייק מייק" של פיטר פריי מ־1960, שבה בני הזוג חיים טופול ואילנה רובינא יוצאים לטייל על הטיילת ביום קיץ חם. אך ב"סוסעץ" של יקי יושע (1978), סרט על צייר המתמודד עם תחושת כישלון גורפת, אותה טיילת כבר מצולמת ביום חורפי אפור וקודר – דימוי למצבו הנפשי של הגיבור – וברקע נראים הדחפורים העוסקים בבניית שובר הגלים.

כל הסרטים זורמים לים. "בלוז לחופש הגדול"

הים בפקס

גם כשהסרטים החלו להתרחק מבתי הקפה שעל הטיילת לעבר הקלאוסטרופוביה של פאבים עשנים, חוף הים נשאר בתודעה. ב"שורו", סרטו הלילי של שבי גביזון (1991), יש סצנה שבה אשר ישורון (משה איבגי) מבקש מנהג מונית (אלברט אילוז) שייקח אותו לים. החושך מעלים את קו האופק, והגיבורים לא נכנסים למים. הם אפילו לא מרטיבים את הרגליים, אלא רק מביטים על הים מרחוק. הגלים המלחכים את החוף הם עכשיו יותר קו גבול הכולא את הגיבורים בתוך העיר מאשר התחלה של אינסוף. שנה אחרי כן – ב"החיים על פי אגפא" של אסי דיין המתרחש במהלך לילה סביב פאב תל אביבי – הים נותר מחוץ לתמונה ומופיע רק כהד. "שלחי לי את הים בפקס" אומר עזרא כפרי לבעלת הפאב גילה אלמגור, במשפט אירוני המדמה את הים למסר.

גם ב"בר 51" של עמוס גוטמן (1986) – שמתרחש אף הוא סביב בר דקדנטי בתל אביב אלימה ומלוכלכת – הים נוכח על דרך ההיפוך. בשעת לילה מאוחרת בתחנת אוטובוסים מרכזית עטופה בערפל מלאכותי, מגיחה אמנית הסטריפטיז המזדקנת אפולוניה גולדשטיין ואומרת: "הכי אני אוהבת את השעות האלה. השקט. הים. אני יודעת?". האתר המוקף הגדרות הוא הדבר הרחוק ביותר מהים של תל אביב הקטנה, ואפילו מהים שליד שפך הביוב ב"מציצים".

מתוך "עניינים אישיים"

אבל לפחות עבור פלח אוכלוסיה אחד שפת הים היא עדיין חלום טהור ולא מקולקל. ב"עניינים אישיים" של מהא חאג' (2016) תשוקתו של ג'ורג' (עאמר חליחל), מוסכניק מרמאללה, להגיע לים שמעבר לגבול הכולא אותו, היא דימוי עז לרצונו בחופש אישי ולאומי. בזמנו החופשי הוא מתבונן בסרטונים של גלי ים. כשאלוהי הסרטים מסדר לו הזדמנות יוצאת דופן – הזמנה למבחן בד בחיפה ואישור יציאה מהשטחים – הוא מבקש מהנהג לעצור בדרך. למרות מחאותיו של הנהג, בהגיעו לחוף ג'ורג' חולץ נעליו ונושא את רגליו היחפות אל המים, מבט חולמני ומאושר על פניו, כמו הגיע לארץ המובטחת.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד