פאשן פורוורד: אין מקום יותר חופשי בתל אביב מאשר ספסלי נתינה
"המקום שבו אני מרגיש חופשי": כולנו רצינו לטעום קצת חופש, וגילינו בדרך הקשה שאין דרך להרגיש בתקופה כזו שום חירות. לכן הסתכלנו פנימה, וחיפשנו את מעט החופש שאפשר בכל זאת להרגיש בתל אביב, בדרך כזו או אחרת: עבור עינת שחק, חופש הוא אופנת רחוב, ואנחנו מתכוונים לזה במובן המילולי ביותר
בימים טרופים אלה, ליטרת החופש הקטנה שבה אני מתנחמת היא חופש מקניות. לא, לא של מילקי בסופר – יש דברים שאין להם תחליף – אלא חופש מקניות של בגדים. וזה לא כי אני היפית, ויסלחו לי הברנרים, או כי אני מחזיקה באג'נדת קיימות, ויסלחו לי האקלימרים. אני פשוט לא קונה בגדים, כי אני גרה בתל אביב, אז זה מיותר. יש ספסלי נתינה, והזבל של מישהו אחר הוא אוצר. האוצר שלי.
>> מעגל הפריסטייל של "חוד המחט" הוא הספוט הכי חופשי בתל אביב
לחנויות פיזיות אני כבר לא הולכת, כי למי יש כוח לעבור פריט פריט, לסנן, להכנס לתא, להתפשט, למדוד, ואז עוד לשלם כסף על התענוג. מה אני, עובדת בשבילם? כל הטקס של רכישת בגדים בחנות הוא מייגע עם תמורה מפוקפקת ביותר, וצריך להיעלם מהעולם. וזה לא שהאלטרנטיבה הדיגיטלית טובה יותר.
היקף קניות האונליין שלי הידלל משמעותית, כי אין המון היגיון ברכישות הגחמתיות האלה איך שמתעוררת משנ"צ. הרגע בו התאהבתי בסניקרס ורודות מנצנצות (זו תקופה קשה לכולנו) לא שווה לבדו את כל הרגעים שאחר כך. כשאקבל אותם עוד עשרה ימי עסקים – בעודי מתייבשת בפיצוציה מסריחה מול מוכרת שאיחרה כי היה לה סשן קעקועים דחוף ועכשיו צריכה להעמיד פנים שהיא לא עשתה באנגים כל הבוקר – פתאום אני פחות בקטע של השוז.
בניגוד לכל מיני שיט שאינסטה מפרסם כ"על זמני", בגדים הם גשמיים. וענתיים. ואני לא קונה אותם. מלתחה שלמה בחורף האחרון הרכבתי מספסלי נתינה, או מכל מקום אחר בו אתם נפטרים מהמלתחה היפהפה שלכם שלא ברור למה זרקתם. עכשיו למה זה גאוני? כי תל אביבים הם האנשים שמתלבשים הכי טוב בארץ, שלא לומר בלבנט. וזה לא משנה מה המידה שלי, כי גם ככה הבגדים של כולם אוברסייז.
למעשה, זה יותר טוב מחנות – בספסלי נתינה יש בגדים שמישהי כבר בררה משלל הפריטים שקיימים בחנויות או באינטרנט, מישהי כבר בחרה אותם וחשבה שהם יפים, ואפילו העבירה עליהם סיבוב או שניים לבדוק את המוצר. זה כמו המלצה לספר, לסרט או לאקס – מישהי כבר ניסתה את זה, וזה עבד לה לתקופה מסויימת. זה בסך הכל כבר לא טוב לה יותר. אני רואה את הבגד, הוא יפה, אני לוקחת אותו.
זה סיפוק מיידי כמעט (אם מביאים בחשבון כביסה בדרך, שזה מחיר זול לשלם בשביל משהו בחינם). אבל לפעמים – הוא גם פאקינג מריח טוב. זה מדהים ומהמם שהסטנדרט פה בעיר לבגד שמוסרים הוא ברמת חנות יד שניה. המקסימום של המקסימום שנתקלתי בו, שהופך בגד לקצת פחות אטרקטיבי, הוא כדוריות בד, חוט סורר או רחמנא ליצלן, צווארון וי. את האחרון לא לוקחת, זו גזרה מסרסת וגם לי יש גבולות.
אבל הכי יפה בספסלי נתינה, יותר מסוודר ירוק מהמם וג'ינס בגזרת מאם, שזה לדפוק את המערכת. זה מוציא אותי מהלופ ומשחרר אותי מתרבות הצריכה. זה נותן לי חופש מחלונות הראווה הריחניים של סטורי, ומפרסומות באינסטה, ומהקפטילזם שהביא עלינו כל רעה חולה בערך וסימם אותנו בשמלות פרחים עד שעשו לנו דיקטטורה ומלחמה על הראש. אז סניקרס וורודות מנצנצות מאתר קיקיוני מבנגלדש – תודה, אבל לא תודה. אתן קטנות עליי. יש לי את תל אביב.