חיוכו של יוני קרייף

יש משהו בעיניהם של גברים שהגיעו לגיל חמישים, שאתה מזהה מיד. מרחוק, אפילו. לפני השיער המאפיר שלא תמיד מאפיר, לפני הכרס הקטנה שלא תמיד קטנה אבל גם לא תמיד כרס, כל גבר בן חמישים נושא עימו איזה סוג של תבוסה עתידית, הכרה בעובדה שהעסק לא יחזיק לנצח, ולא משנה עד כמה העסק מצליח. להפך – ככל שהחיים טובים יותר, כך ההכרה שאוטוטו מתחילים להיפרד מהם יותר מטרידה.

אצל כולם זה ככה, חוץ מאשר אצל יוני קרייף. שתמיד נראה כאילו גילה זה עתה את סוד האושר, או שהוא ממש טיפה שיכור. ומה שמוזר זה, שמאז ומעולם הוא נראה כך. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמתי לב לזה:

בכיתה ג', כשהמורה האכזרית לתנ"ך הכריזה על בוחן פתע, והוא חייך בביטחון של חתן התנ"ך העולמי שנדרש  לשאלה איזה ספר בא אחרי בראשית. עד כדי כך חייך, שהיינו בטוחים שהוא יודע את החומר, וכולנו העתקנו ממנו. הוא נתן לנו לעשות את זה בשמחה – מעולם לא חשב שאינפורמציה היא מוצר שאדם צריך לשמור לעצמו, מה שהתברר קצת כהשקפה תיאורטית, כי לא היתה לו שום אינפורמציה: הוא לא ידע מה ההבדל בין אברהם אבינו לפרעה. כולנו נכשלנו איומות במבחן. מה שלא גרם לו להפסיק לחייך, כי זה היה העניין: כמו אליפלט בשיר המפורסם, הוא חייך מבלי דעת מדוע, וליתר דיוק מבלי שאנחנו נדע מדוע. כמו אחד שבלע אקסטזי עם המים המקונליים בלידתו. כמו בודהה שעושה ביד. חייך, כי העולם נראה לו שווה חיוך.

גם בצבא, כשחטף כדור מאש כוחותינו בלבנון (וליתר דיוק מאש כוחותי, כי מישהו מהפלוגה שלי ירה בו בטעות). נסענו, אני והיורה, לתל השומר ופחדנו להיכנס לחדרו, אבל איך שפסענו פנימה הוא דפק חיוך כאילו באנו לתת לו מזוודה עם מיליון דולר. הבחור שירה בו רעד מרוב בושה ופחד, וזה לא שיוני קרייף ניחם אותו או סלח לו, הוא פשוט מצא את כל האירוע מאוד, מאוד משעשע.

הוא חייך כשבאתי להעיד ברבנות לרגל נישואיו, וחייך עשור לאחר מכן כשבאתי להעיד לטובתו בגירושין. לא ממבוכה, או כדי להתגבר על הכאב, או כדי להיות אמיץ – אלא באופן שבו תינוק מחייך כשמדגדגים אותו. החיים, משום מה, דיגדגו אותו. כך שלא התפלאתי כאשר לפני חצי שנה ראיתי אותו ברחוב,

והוא בדיוק בגיל הזה שבו עיניו כבר אמורות היו להסגיר את התובנה שאנחנו לא פה לנצח, אבל האיש הזה – כלום. פרצוף ירח מאושר. כמו תמיד.
"מה קורה, יוני," אמרתי.
"סבבה," ענה והתכוון לזה. כמה אנשים שאתם מכירים אומרים סבבה ומתכוונים לזה? לחצתי לפרטים, והוא פירט: חנות הגבינות הקטנה שלו פשטה את הרגל, והוא עבר לגור במושב אצל הוריה של אשתו השניה, שגם היא שוקלת להתגרש ממנו.
"לא נשמע כל כך סבבה," אמרתי בזהירות.
"בכלל לא!" אמר – וחיוכו גדל עוד יותר.
איחלתי לו שכל צרותיו יסתיימו במהרה, ולא ידעתי עד כמה איחולי יגשים את עצמו: לפני חודשיים הוא נהרג בתאונת דרכים, אי שם בכבישי הצפון מרובי התאונות, כאשר לקח את האוטו של הורי אשתו בשתיים בלילה, ונסע מהמושב בחיפוש אחרי מקום לשתות משהו. לא יודע אם הוא היה לפני או אחרי השתיה. גם כשאתה צלול ובהיר, שתיים בלילה זו לא שעה טובה לנסוע בכבישים החשוכים והמפותלים הללו.

הייתי בשבעה. היה די מלא. היו שם אשתו הראשונה ושני בניו, שהיכרתי היטב. איכשהו, כשדעכה ההמולה, נשארנו רק אנחנו, והם לקחו אותי טרמפ חזרה לתל אביב. בדרך העליתי בזכרוני את חיוכו התמידי, חסר הפשר, את העובדה שתמיד נראה משועשע מהחיים, ושאלתי אותם אם יש להם איזשהו הסבר לזה.
"אבא?" אמר בנו הגדול וכירכם את פניו, "משועשע מהחיים?"
ואשתו לשעבר הוסיפה: "יוני היה חתיכת מיזרבל, כל החיים שלו."
"לא לא," אמרתי, "לא יכול להיות – כל פעם שראיתי אותו הוא חייך מאוזן לאוזן". הם הביטו אחד בשני בחוסר נוחות. וזו היתה אשתו שאמרה לבסוף: "הוא חייך בגללך."
"בגללי?"
"כן," אמרה, "אתה מאוד הצחקת אותו. תמיד הוא אמר, איזה מוזר העוזי הזה, איזה בנאדם משונה."
המשכנו לנסוע בשתיקה, כי איך ממשיכים אחרי דבר כזה.