האם חיפה יכולה באמת להוות אלטרנטיבה לתל אביב?

ראשת עיר חדשה, דו קיום בריא, טבע עירוני ושכר דירה שפוי. ארזנו תיק, הזמנו Airbnb ונסענו לבדוק אם חיפה באמת עומדת להפוך לברלין הישראלית, כפי שהבטיחה עינת קליש־רותם. מצאנו עיר מתחדשת, קשיי תעסוקה, תל אביבים שחוששים שכולם יבואו בעקבותיהם וגם פיל גדול בחדר שלא מדברים עליו

(צילום מקור: GettyImages מתיאס דנגלר)
(צילום מקור: GettyImages מתיאס דנגלר)
20 בפברואר 2019

הרצל פינת פלורנטין, שישי בצהריים. אחרי 48 שעות בחיפה יכולתי להבחין בנקל בשינוי. ההבדל המובהק ביותר בין שתי הערים הללו הוא הדופק, כשוני קצב פעימות הלב בין מי שלוקה בהתקף חרדה תחת השפעת סמים ממריצים למי שנח על ספה לשנת צהריים כשמשב רוח רענן, מלווה אמנם באדי כימיקלים, מתגנב לו בעדינות מבעד לחלון.

יומיים לפני כן ירדתי בתחנת בת גלים, שעה נסיעה בסך הכל, בדרך להרפתקה חיפאית שעיקרה לבחון את אמירתה של ראשת העיר החדשה עינת קליש־רותם, שהבטיחה במוסף הארץ אחרי בחירתה שחיפה עומדת להיות הברלין של מדינת ישראל. החיפאים עצמם לא מתלהבים יתר על המידה ומספרים שהבטחה כזאת עולה פעם בכמה שנים ואחר כך נשכחת. הם גם לא סובלים שכל מיני תל אביבים באים לעשות השוואות לעיר שלהם, ולא ממש מחכים שיעברו אליה ויפתחו שם סניף של תל אביב. חיפה לחיפאים.

"גט טקסי? הולך, יותר נכון מתחיל ללכת, 80 אחוז פחות מבתל אביב", אומר שמעון, נהג המונית האדיב שמזכיר במידת מה את גברי מהגששים, שלקח אותי לדירת ה־Airbnb במרכז הכרמל (החיפאים פחות חמדנים מהתל אביבים וההיצע עומד על דירות ספורות). זו הייתה הפעם הראשונה שצלה של ההשוואה הבלתי נמנעת לתל אביב יתגנב אל הביקור, אך ממש לא האחרונה. "חיפאים הולכים לישון ב־11 בלילה", הוא אומר ומוסיף שראשי הערים בעיר נרדמו גם הם ולא מימשו את הפוטנציאל התיירותי הגלום בעיר, הכולל את פתיחת הנמל והפעלת שדה התעופה של העיר. "קח את העיר התחתית – בכל העולם העיר התחתית מלאה בברים, מסעדות, זונות. פה אין כלום. אין בחיפה עבודה".

כדרכם של נהגי מונית, שמעון נותן אקספוזיציה שלמה. עד לפני כמה ימים הכל פה היה מלא בזבל, הוא אומר, אחרי שקליש־רותם הסתכסכה עם יו"ר ועד עובדי העירייה זה 30 שנה. הוא בתגובה השבית את גני הילדים, ועובדי הזבל בחרו במחאה לפנות את המשאיות עמוסות האשפה בשכונות של העשירים למעלה, בהר – ככל שאתה ממוקם גבוה יותר במעלה הכרמל כך אתה גם שייך למעמד חיפאי גבוה יותר. או להפך. כך או כך, כמה שיותר רחוק מהזיהום, ככה יותר יוקרתי. אם את תל אביב הרסו הנובורישים והמגדלים, את חיפה, כך אוהבים לומר, שמרו בקיפאון ועדי העובדים ובריתות מושחתות של החברות הגדולות במפרץ. בעיר אחת ההתחדשות העירונית יצאה מכלל פרופורציה ובשנייה היא לא ממש מצליחה להתניע.

"אין לי אינטרס שאנשים יעברו לחיפה, אני לא רוצה שהיא תשתנה. הייתי שמחה אם ראשת העיר החדשה הייתה משקיעה בכמה אמנים שיש כאן, אבל לא הייתי רוצה שמסה גדולה של אנשים תבוא כי זה יהרוס את העיר", ממצה נועה לוין את הלך הרוח החיפאי. לוין, 36, חוקרת תרבות וסולנית להקת הסירנות, נולדה בחיפה, עברה לתל אביב בגיל 18 וחזרה לעיר הולדתה בגיל 25. "עברתי אחרי הקיץ הראשון שבו הצרפתים הגיעו לתל אביב וכולם קנו דירות. המחירים עלו ב־30 אחוז, הייתי בת 25, רציתי לגור לבד ולא הייתה לי אופציה לעשות את זה", היא מסבירה. היא עדיין מגיעה מדי יום לתל אביב, שם היא עובדת.

לא קשה לנסוע כל יום?

"זה לא כזה מופרך, שעה ברכבת, מי ישמע. אנשים נורא בשוק כשאני אומרת את זה כי זה שעה – אנשים יושבים בפקקים בזמן הזה, אני לפחות ברכבת יכולה לישון או לקרוא או לעשות משהו בחיים שלי. זה לא שאני בפרברים של מוסקבה ולוקח חמש שעות להגיע".

האם חיפה בדרך לממש את הפוטנציאל שלה?

"מה שקורה עכשיו זה הפוטנציאל שלה. אני חושבת שאני ורוב האנשים סביבי לא רוצה שזה יהיה יותר מזה, מסיבה שלא נגמרת, אחרת לא היינו גרים בחיפה. אבל אפשר לסמוך עליה שהיא מספיק מנומנמת כדי שזה לא יקרה".

1,173 תל אביבים בגילי 19־40 העבירו את כתובתם לחיפה במהלך שלוש השנים האחרונות. מספר הצעירים שנסעו בתקופה המקבילה בנתיב ההפוך של כביש החוף כמעט כפול – 2,139 חיפאים בגילים הללו עברו לתל אביב, חלק נכבד מהם בתקווה להתחיל חיים חדשים ומרגשים, רק כדי לגלות שהחלום התחלף בניסיון להחזיק את הראש מעל המים בשוק השכירות המטורלל. והם לא לבד. ב־2017 לבדה עזבו את חיפה למקומות שונים בארץ 2,369 תושבים, ובכך חיפה שלישית רק לאשדוד וירושלים בנתוני הגירה שלילית. את תל אביב, אגב, עזבו באותה שנה 1,514 תושבים. השכירות החודשית הממוצעת לדירה בתל אביב היא 5,677 ש"ח. בחיפה תשיגו דירה בפחות ממחצית מהסכום: 2,677 ש"ח, והיא תגיע עם נוף לים, או נוף להר, או גם וגם למי שמחפש מספיק זמן. לכאורה לחיפה יש כל מה שעיר צריכה – שכירות הוגנת, טבע, חוף ים, היסטוריה, מרקם בריא של דו קיום בין יהודים לערבים, אפילו קולטורה; חיפה היא האלטרנטיבה המושלמת, החלום בהתגלמותו. בפועל זה עדיין לא מספיק בשביל למשוך אליה את התל אביבים, או אפילו בשביל להשאיר בה את החיפאים. איתי זבולון כתל אביב הנוירוטית עדיין קוסם יותר מאיתי זבולון כחיפה המנומנמת בעלת רגשי הנחיתות על ספת הפסיכולוג.

לא מצטלמים לאינסטוש

ממעלה ההר במרכז הכרמל אפשר לראות כמה יפה חיפה. מנקודות תצפית מרהיבות אל הים התיכון והנמל אפשר לרדת לרחובות שקטים בעלי הלך רוח נינוח ואוכל רחוב שלא הפך לכותרת יחצנית זולה כמו בתל אביב. "הקצב של העיר אטי יותר ובמובן הזה לאנשים יש יותר סבלנות זה לזה", אומרת לוין, "אין כזאת צפיפות אז אנשים לא צריכים לדרוך זה על זה כדי לקיים את עצמם". לקחתי את הכרמלית, הגרסה החיפאית לסאבוויי שעולה ויורדת בהר בתוך עשר דקות, וירדתי ברחוב מסדה. בין כרזות לסדרת מפגשים על פי משנתו הרוחנית של גורדייף לשלטים בערבית, בין חנות קעקועים לחנות ספרים יד שנייה, מתגלית שורה של ברים ובתי קפה שמעלים וייב ברלינאי שמתמזג עם הלבנט. במקום בשם הראביט הול, על רקע מוזיקת אוונגרד ופרוג רוק, אפשר היה לשמוע בליל של ערבית, רוסית ועברית. הגישו לי פיתה פריכה עם טחינה, סלט וצ'יפס לצד בקבוק גולדסטאר.

הנוף משכונת הדר (צילום: Shutterstock)
הנוף משכונת הדר (צילום: Shutterstock)

על הבר יושב לואי, 28, בחור עם ראסטות ארוכות ודיבור נעים שחזר לחיפה לפני חודשיים אחרי ארבע שנים ביוון. הוא אומר שהייחודיות של הרחוב מתבטאת בכך ש"יש פה קצת מכל גוון של אנשים, זה לא מיועד לקטגוריה אחת, העיקרון הוא שכולנו בני אדם". לדבריו הוא מעולם לא בילה בתל אביב או ביפו. שאלה על הדו קיום המתאפשר בשכונת הדר ובחיפה בכלל, שמנקודת מבט תל אביבית נראית מתבקשת, הופכת מיותרת במסדה. חבורה של קווירים צעירים שהתיישבה במקום פצחה בשיח מתרגש על נפלאות האלפאבית התל אביבי בזמן שמישהו חילק עוגה ברחבי הבר עם העיצוב הפשוט והלא מתאמץ. תהיתי אם מדובר בעוגת חשיש אבל נמנעתי מלנסות.

"ממש כיף להיות פה, בבית", אומרת דונה ויינברג, 30, חיפאית במקור שעד לפני חודשיים עבדה ב־Time Out תל אביב והחליטה לנסות שוב את חיפה. גם לה שכר הדירה הנמוך קרץ. "יש פה משהו רזה באווירה, ושום דבר לא השתנה ממש מאז שהייתי בת 16".

אז מעבר לחיפה הוא דבר אפשרי מהניסיון שלך?

"יש הרבה אנשים שעברו לפה, אבל הם עוברים בשביל עבודה. אין פה מה לעשות מבחינת עבודה, ואתה צריך עבודה כאן כדי שזה יצליח".

אורי גוב, 25, שעד לפני שנה עבד כברמן ברומנו, הוא אחד התל אביבים שעברו לחיפה בשביל עבודה. הוא הגיע לפני שנה לשכונת הדר ולמשרה מלאה בתיאטרון חיפה במסגרת קול קורא לפתוח את קבוצת התיאטרון החיפאית מחדש, עם תשעה תל אביבים נוספים. התנאי המרכזי היה לגור בשכונת הדר סמוך לתיאטרון ו"ממש להשתלב בחברה, ברחוב ובקהילה, ליצור אמנות חיפאית בחיפה".

כתל אביבי שעבר לחיפה, מה אתה כן מוצא פה?

"אני מוצא המון קסם במצב הנוכחי של העיר. יש פה פוטנציאל היסטרי להרבה מאוד דברים, החל מהכרמלית ועד למוזיאונים וגלריות ואמנות שנוצרת על ידי אנשים חסרי ציניות וחסרי צורך להצטלם. אנשים בעיר הזאת לא מחכים שמישהו יתעד אותם לאינסטוש או ל־"Time Out". גוב מדבר בשבח התמורה הטובה שהעיר העבירה אותו – רוגע ושלווה שבהם זכה עם המעבר והורדת הרגל מהגז. "הדר במיוחד היא שכונה מאוד קהילתית, החל מבית הקהילות ותערוכות על ההיסטוריה הקווירית והלהט"בית ותערוכות במסדה והקבוצה של השכונה בפייסבוק". ההשוואה לפלורנטין של לפני 20 שנה עולה בשיחה, וגוב אומר: "יש בחיפה משהו יותר מקורקע, יותר רגוע, פחות מניפולטיבי, אם אפשר לקרוא לזה ככה".

מה חסר לעיר הזאת?

"רעש", הוא צוחק, "אין מה לעשות, שקט פה".

המרחק מהמרכז ומתל אביב הוא סוגיה שעולה לא פעם כשמדברים על חיפה, אבל גוב חושב שזה מגוחך. "התל אביבים מרגישים שחיפה נורא רחוקה. בברלין פגשתי יותר אנשים מתל אביב מאשר בחיפה, היא נחשבת קרובה יותר מבחינה מחשבתית", הוא אומר, והוא גם יכול להבין למה: "ברלין דומה לתל אביב בהרבה מובנים. לפני שגרתי פה הייתי בברלין יותר מאשר בחיפה. אבל אני לא יודע כמה חיפאים רוצים שתל אביב תעבור לפה או שנהפוך להיות ברלין החדשה".

בכלל לא תולים בה את כל התקוות שלנו. עינת קליש-רותם (צילום: אדוארד קפרוב)
בכלל לא תולים בה את כל התקוות שלנו. עינת קליש-רותם (צילום: אדוארד קפרוב)

שכר דירה, תעסוקה, בילויים, פוליטיקה – התל אביבים לשעבר והחיפאים בהווה נוגעים בלא מעט נקודות משמעותיות בהחלטה לעבור לחיפה. אבל הם כמעט לא מדברים על הפיל המסרטן שבחדר. באוקטובר האחרון פרסמו משרד הבריאות והאגודה למלחמה בסרטן נתונים שמראים ששכיחות מחלת הסרטן באזור חיפה היא הגבוהה בישראל – מספר הלוקים בסרטן בחיפה והמפרץ גבוה מהממוצע הארצי ב־9־14 אחוזים. מוקדם יותר החודש אמרה בתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב' מנהלת המכון האונקולוגי במרכז הרפואי הדסה בירושלים, פרופ' תמר פרץ, כי ישנו קשר בין זיהום האוויר בנפת חיפה לתחלואת הסרטן הגבוהה. הנושא הנפיץ הזה, שבא לידי ביטוי בדוחות ובמחקרים שיוצאים, מחוללים סערות ונגנזים, הוא נושא לדיון אצל לא מעט תל אביבים שמשתעשעים במעבר לעיר הצפונית. אבל כשאתה גר שם, כנראה נוח יותר לא לחשוב על זה.

תל אביב תמיד תהיה המגניבה

הסמל המרכזי לתהליך ההתחדשות החיפאית הוא העיר התחתית, בעבר מקום מפוקפק למדי. בשנים האחרונות, בדחיפתו של ראש העיר לשעבר יונה יהב, הושקעו כספים ומשאבים רבים כדי להפוך את האזור לאטרקטיבי בפני סטודנטים וצעירים. עשרות בתי עסק נפתחו במקום והסצנה החיפאית האלטרנטיבית הקטנה מצאה שם בית, בין הבורדל למארס, בין הקבריט לפיצה לינגה. העיר התחתית עומדת בפני אתגרים לא מעטים, כמו הניתוק מהים והחשש מהתפוצצות הבועה, אבל במונחים חיפאיים האזור קורה גם ביום חמישי גשום. אני עובר על פני המכון ליזמות חיפאית, שהוא למעשה חור בקיר שבכניסה אליו עומדים שקי מלט, ואילו שלט הכניסה למשרדים המפוארים של חברת נדל"ן בשם הומלנד מבשר: "אנחנו חברה תל אביבית, שמדברת תל אביבית, חושבת תל אביבית ומבינה לאן פניה של העיר הנפלאה הזו".

"לדעתי היא מתכוונת שיהיה פה מגניב, לא לזה שיהיו מסיבות טכנו כל הלילה", מפרש בן ריפתין, 36, תל אביבי שעבר לחיפה לפני שש שנים ופתח בעיר התחתית את פיצה לינגה ואת המסעדה/חלל הופעות טאקו סלאש, את ההבטחה הברלינאית של קליש־רותם. "נראה לי שתל אביב תמיד תהיה יותר מגניבה". ריפתין, שהוא גם המייסד של פסטיבל SoLow, מוסיף: "אני מבין למה הרבה פעמים אנשים מפחדים לעשות בחיפה דברים. יש משהו ב־DNA החיפאי שהוא יחסית רדום ברמה היזמית, אבל מהניסיון האישי שלי כשאתה עושה משהו טוב הוא עובד. בתל אביב כשאתה עושה משהו טוב לא בטוח שהוא יעבוד".

אז חיפה לא רוצה להיות תל אביב ולא ברלין, אבל היא כן מסתמנת כאלטרנטיבה למשהו. אולי לישראליות שפויה יותר. ריפתין מציג תקליט שאצר לאחרונה בשם "העיר", אוסף של להקות מקומיות שיוצרות פסיפס של חיפה האלטרנטיבית. "יש פה קרוב ל־20 להקות חיפאיות שעובדות, לא נראה לי שיש עיר נוספת בארץ עם 20 להקות חוץ מתל אביב".

איפה בתל אביב יש נוף כזה? (צילום: Shutterstock)
איפה בתל אביב יש נוף כזה? (צילום: Shutterstock)

כנקודה אחרונה במסע אני פוקד את הסניף החיפאי של האוזן השלישית. הוא נפתח ב־1988, שנה לאחר פתיחת הסניף התל אביבי ברחוב שינקין, סמל ההתחדשות התל אביבית של אותן שנים. שינקין התחדשה ואיתה תל אביב כולה, ושכונת הדר שבה נפתח הסניף החיפאי (שמאז עבר למרכז הכרמל) עדיין מחכה להתחדש. מוטי כהן, מנהל החנויות של האוזן שמבלה את זמנו בין חיפה לתל אביב, אומר: "צעירים עוברים לתל אביב כשהם משתחררים מהצבא. חלק מהם חוזרים לחיפה אחרי כמה שנים כי קשה להם בקטע כלכלי ואז מוצאים שאפשר לחיות את אותם חיים בהרבה יותר זול. ככה הם יוצרים סצנה באזור מסוים. פעם זה היה הדר, אחר כך מרכז הכרמל, עכשיו זה חזר לרחוב מסדה. זה לא כל כך השתנה ב־27 השנה שאני בחיפה".

יש שוני בין הקהלים בתל אביב ובחיפה?

"תל אביב מרכזת את כל סוגי הקהלים. החנות בחיפה טיפה יותר קלאסית בטבעה עם קהל קצת יותר מבוגר, שקונה את הדברים שנמכרו מאז ומתמיד – ביטלס, פינק פלויד, סנטנה וג'ף בק".

מה לגבי קהל אלטרנטיבי?

"אין בחיפה כמעט קהל שקונה מוזיקה אלטרנטיבית. יש פה קהל שהולך להופעות אבל כקונים אנחנו לא רואים אותם כל כך הרבה". הוא עוצר רגע ומחווה בידו. "תסתכל סביבך, אנחנו נמצאים בחנות תקליטים טובה לדעתי המשוחדת, ותסתכל מי נמצא כאן – אנשים מבוגרים, שגם הם צרכני מוזיקה, אבל הם קהל אחר. אנחנו נשמח לאנשים צעירים יותר בחנות".

אז מה אתה אומר, חיפה תהפוך לברלין?

"הלוואי. אני לא פסימי, אנחנו נמצאים פה 30 שנה אפילו שזה לא מקום קל לעבוד בו. יש פוטנציאל מטורף וזה לא מצליח להתממש, אולי בגלל המבנה הטופוגרפי שלה, שאין פה מרכז. בתל אביב אתה הולך ברגל ממקום למקום, פה קצת קשה בלי רכב. אבל תשמע, כל מקום התחיל בקטן".

3 מקומות שווים בעיר התחתית

טאקו סלאש

מזללה מקסיקנית שהיא גם חלל הופעות וחנות תקליטים, או מה שהיה קורה לו הטאקריה והלבונטין 7 היו אוכלים יחד טריפ.
שער פלמר 2

פאטוש בר

אנה לולו על סטרואידים. הפרויקט מבית מסעדת פאטוש המוערכת הוא מוקד בילוי מעודכן עם אוכל מעולה, הופעות, וגלריה שמציגה אמנות פלסטינית עכשווית.
הנמל 6

מארס

מארס מזכיר את הקיי בר מינוס הצפיפות ועם אדג' עיצובי שכולל דילדו בצנצנת. לצד תקלוטים אלקטרוניים אפשר אשכרה לנהל שיחה במקום בלי לצעוק, ולהשקיף ממסך הטלוויזיה הניצב על הבר על הנעשה מחוץ למקום, א־לה לוציפר.
הנמל 53