אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי את הקהל בבית האופרה צוחק כל כך הרבה. האחראי הוא עודד רייך, שחזר לתפקיד פפגנו ב"חליל הקסם" והזכיר שבין התלבושות החגיגיות, השיעולים והצליל הייחודי של קרקוש שקיות של סוכריות קשות – מותר גם ליהנות באופרה. אפילו לצחוק. מוצרט, יורשה לי לנחש, היה מת על זה.
>> הלילה עוד צעיר: האופרה הוכיחה שיש חיים מתחת גיל 35

לפני חמש שנים, כשההפקה של בארי קוסקי וקבוצת "1927" הגיעה לתל אביב, תהיתי בביקורת אם רייך הוא "שחקן מעולה שהפך לזמר אופרה, או זמר בריטון נהדר שהתגלה ככישרון בימתי מרשים". גם הפעם קשה להכריע, אבל דבר אחד בטוח – רייך הוא כבר הקול הגברי המזוהה ביותר עם האופרה הישראלית, והבריטון הנהדר שלו מספק גם הפעם סיבה טובה להגיע. הכישרון הקומי שכבר בלט אז מגיע עכשיו לשיאים חדשים. בתוך הפקה שלא כל הבחירות שלה עובדות, רייך מסיים את הערב עם טריפל דאבל – בשירה, במשחק ובקומדיה.

קשה שלא להשוות להפקה הקודמת שכבשה את תל אביב עם 12 הופעות סולד אאוט. אז האנימציה הפכה את הבמה הגדולה למסך קולנוע ואת הזמרים לדמויות בשר ודם בתוך עולם מצויר. הבמה נעשתה שטוחה ודו-ממדית, אבל האפשרויות התיאטרליות דווקא התרחבו. אחד הפתרונות המבריקים היה החלפת הדיאלוגים המדוברים בשקופיות קצרות בסגנון הקולנוע האילם. העלילה התקדמה, הבדיחות עבדו והמוזיקה קיבלה את הבמה.

בהפקה הנוכחית של ניקולאוס הביאן, המבוססת על הפקה מבית האופרה דורטמונד ועולה כאן בבימוי מחודש של גדי שכטר ודיוויד קים, הדיאלוגים חוזרים במלוא כובדם. ובגרמנית. שיעור זריז בהיסטוריה של האופרה: "חליל הקסם" היא זינגשפיל, יצירה שמשלבת שירה ודיבור. ועדיין, אפשר לשאול למה חלקי הדיבור חייבים להתנהל בשפה שרוב הקהל נזקק לכתוביות כדי להבין. בשירה, המילים והצלילים קשורים זה בזה. בדיבור אפשר קצת להשתחרר. למה לא עברית? או לפחות אנגלית? יש משהו משונה בישראלים שמפלרטטים בגרמנית מול קהל בתל אביב. הטהרנות מובנת, בכל זאת אופרה, אבל הדיאלוגים המבודחים בנויים על טיימינג, וחלק מזה פשוט לא עובר בתרגום.

הדיאלוגים האלה גם מאריכים את הערב. לפני תחילתו הובטח על המסכים משך של שעתיים ו-45 דקות, כולל הפסקה. התחלנו ב-19:30. רק ב-22:50 עלה מאסטרו דן אטינגר להשתחוויה הראויה שלו. שלוש שעות ועשרים דקות, כולל ההפסקה ומחיאות הכפיים שבדרך. וזה לא שיש לי בעיה לבלות ערב ארוך עם מוצרט, פשוט כדאי לעשות התאמת ציפיות.

למרבה השמחה, יש מספיק כישרון על הבמה שבשבילו שווה "לשרוד" גם את הרגעים המשמימים והמוזרים של הליברטו המקורי. יעל לויטה הייתה פמינה מצוינת. ב-2021 התרשמתי מאוד מאלה וסילביצקי, שחולקת איתה את התפקיד גם הפעם, ולויטה בהחלט המשיכה את המסורת במופע שבו נכחתי. לצדה, הטנור האוסטרי דויד קרבר התחיל את תפקיד טמינו בהיסוס מסוים, אבל בהמשך התגלה כסולן מוצרטי קלאסי, במובן הטוב של המילה. במקרה שלו, לפחות, הגרמנית לא הייתה בעיה.

מחמאה גדולה מגיעה גם לשקד סטרול, פפגנה חיננית להפליא לצד הפפגנו של רייך. בביקורת הקודמת כתבתי שטל גנור גדולה על התפקיד הקטן הזה. הפעם אפשר לומר דבר דומה על סטרול, שהבימוי גם מחביא במשך יותר מדי זמן מאחורי מסכת ציפור, שלרגע הזכירה לי את דמותו האלמותית של "פינגי" מ"פרפר נחמד". כשהשניים מגיעים לדואט ה"פה פה פה" המפורסם, נוצר אחד הרגעים המרגשים של הערב, לא פחות מהאריה של מלכת הלילה (עוד נגיע אליה). אחרי כל המבחנים, הכוהנים והטקסים, שני אנשים רוצים להיות יחד ולעשות הרבה ילדים. שיא הפאן של מוצרט.

אלא שפינגי הוא רק ההתחלה. בני האדם נאלצים להתחרות כאן בבובות, הבחירה החלשה ביותר בהפקה. השילוב המטריד בין "רחוב סומסום" ל"סיוט ברחוב אלם" לא מרשים במיוחד על הבמה העצומה של בית האופרה. גם הסיום, שבו בובותיהם הגרוטסקיות של מלכת הלילה וזרסטרו מוטלות על הבמה והזמרים קמים ומפנים אותן, נשאר מבולבל. אצל מוצרט ושיקאנדר, זרסטרו ומחנהו מנצחים. זה הניצחון המושלם של האור על החושך. הפעם? אפשר לקרוא את נפילת שתי הבובות כהשתחררות משתי דמויות הסמכות שמנהלות את חיי הצעירים. רעיון מעניין, אבל מהמושב שלי הייתי עסוק בעיקר בניסיון להבין מי מת, מי קם ולמה עכשיו גוררים את כולם החוצה.

אפשר היה לחיות עם הבובות אלמלא ברגעים שבהם באמת מתרחש פלא, הן מתעקשות להסתיר אותו. הילה פחימה, הדיווה מכרמיאל, דני אבדיה של עולם האופרה המקומי, מספקת מלכת לילה נפלאה ומתקנת מבחינתי את האכזבה מבאטה ריטר, הסולנית האוסטרית ששרה בתפקיד בערב שבו צפיתי בהפקה הקודמת. הפעם מגיעות כל התשואות לזמרת. לא ציפינו לפחות מפחימה המוכשרת. הבעיה היא שבמקום לתת לנו לראות את פחימה בפעולה, הבימוי משאיר אותה בצל הבובה, שכביכול שרה במקומה.

בשביל לשמוע ביצוע מושלם של האריה של "מלכת הלילה" אני יכול להישאר בבית ולראות את הגרסה של דיאנה דמראו בקובנט גארדן ביוטיוב. אבל לא בשביל זה אנחנו מתלבשים יפה ויוצאים מהבית לבית האופרה. הרי חלק מהעניין הוא לראות אדם עומד מולך ומפיק מגופו את הצלילים הבלתי סבירים האלה. במקרה של מלכת הלילה, עם הקולורטורות והצלילים הגבוהים שמוצרט דורש ממנה, זה נכון במיוחד. מהמקום המצוין שלי בשורה השישית יכולתי לזהות, בקושי, את פחימה בחשכה. מי שישב ביציע כנראה יכול היה רק לדמיין. עם כל הכבוד לבמאי – שהיה שותף גם לעיצוב הבובות ולבנייתן – בשביל להקשיב לזמרת נהדרת בלי לראות אותה יש ספוטיפיי.

ב-1977 נשלחה האריה המפורסמת של מלכת הלילה, בביצועה של אדה מוזר, אל החלל על תקליטי הזהב של גשושיות וויאג'ר. אם מישהו ימצא אותם אי שם, הוא יוכל לשמוע למה מסוגל הקול האנושי. פחימה מזכירה היטב למה בחרו דווקא במוזיקה הזאת כדי לייצג אותנו ביקום. רק שכאן, בשדרות שאול המלך, הזמרת נמצאת ממש מולנו. אפשר בבקשה להזיז את הבובה המכוערת? תנו לשמש לעלות, לפחימה להאיר.

בקטנה

ובכל זאת, הבובות הצליחו לעבוד עליי בעניין אחד. כהרגלי, לא פתחתי את התוכנייה לפני המופע, אלא רק אחריה. התוכנייה של האופרה מצוינת והכתבות של ענת צ'רני תמיד מעניינות, גם אם אינן מתקרבות לביצועים השמימיים שלה על הבמה, הפעם כאחת משלוש גבירותיה של מלכת הלילה. אך מכיוון שחסכתי מעצמי ספוילרים, לא יכולתי לדעת אם הבמאי הגיע מדורטמונד או מקריית אתא. כמעט עד סוף הערב הייתי משוכנע שהבובות נוצרו בישראל ושהבובה של הכוהן הגדול זרסטרו (עם קול הבס המעולה של סווה ומיץ') נראית שתי טיפות מים כמו בנימין נתניהו. הזקנה והחולי המופגנים של הבובה, לצד הניסיון להמשיך לשדר כוח, נראו לי כמו בחירה סאטירית מודעת לגמרי – וכך גם נפילתו בסוף, בשונה מהגרסה המקורית של מוצרט. רק אחר כך גיליתי שהבובה הגיעה מהפקה גרמנית, ואת נתניהו כנראה הבאתי איתי מהבית. מהסיוטים. יורשה לי שוב לנחש שמוצרט היה מת על זה.

• ביקורת אופרה
• אופרה
• בית האופרה
• ❤ תרבות