תל אביב היא המפלט הטוב ביותר לנפש. הנה חמש סיבות למה

לנפוש במלון בוטיק, לרדת לתנוחת כובסת בסטודיו, לשבת על כורסת הפסיכולוגית ולצאת מהעיר לריטריט ויפאסנה. כל הדברים הפריבילגים שהתגעגענו לעשות בתקופת הקורונה סוף סוף חוזרים

לנפוש אינהאוס במלון בראון, נגיד. חלום (צילום: יח"צ)
לנפוש אינהאוס במלון בראון, נגיד. חלום (צילום: יח"צ)

מכוני כושר, יוגה ופילאטיס
זה התחיל כתירוץ המושלם שלו חיכינו כדי לא לעשות ספורט, אבל כאשר נאלצנו להסתגר בבית במשך שבועות בלי האופציה להתאמן בחוץ, הבנו שזו בעצם בעיה. זה לא היה אובדן המסגרת או הקהילה (בחדרי כושר תל אביביים אין באמת קהילה) וגם לא חסרונו באוויר הצח, בוויטמין D או הגעגועים למאמנת שאנחנו מאוהבות בה בסתר. כל הדברים הללו היו זניחים לעומת האובדן המשמעותי באמת – האפשרות להתחפש.

מנקודת מבטה של המתאמנת התל אביבית הממוצעת, העלים סגר הקורונה בן רגע את הדמות הספורטיבית שטיפחה באדיקות, זו אשר מתעוררת לחיים בימים ובשעות קבועות, משייטת על הנייק אייר מקס שלה ברחבי העיר עם מזרן יוגה מגולגל בתיק, אוחזת בבקבוק המים הממותג כמו היה עובר רך שזה עתה נולד. זו האישה שאת מתחפשת אליה כשאת יוצאת להתאמן, והיא שונה בעליל מהאישה שחיה בבית ובתוכך. האישה הדומסטית האחרת ההיא, המפוצלת ממך, אינה משקיעה בלבוש ובאביזרים כשהיא יורדת לסקוואט מול סרטון יוטיוב או מתאמנת אונליין בזום. היא לא מתלבשת בהתאם לאירוע ולא אוספת את השיער לקוקו הדוק ומוקפד. למעשה לפעמים האישה הזאת פשוט מכבה את מצלמת המחשב שלה ולא מתאמנת בכלל.

המקום היחיד שבו ההתחפשות הזאת נותרה לגיטימית בימי הקורונה היה הרשתות החברתיות. אמנם לקחו לנו את מכוני היוגה והפילאטיס, את חדרי הכושר ואת הריצות בטיילת, אבל באינסטגרם העסקים התנהלו כרגיל, וכך, המוטיבציה האמיתית להתאמן בזמן הסגר הייתה צילום הסלפי שאחרי, כשאנו מזיעות, מפוצצות אנדורפינים ומקוששות עוד כמה לייקים של הערכה על כך שלא בילינו עוד יום בפיג'מה מוכתמת טחינה על הספה. רק עבור הפסקת הסיוט הנרקיסיסטי הזה היה שווה לחזור.

התגעגענו, אפילו אם זה מהסיבות הכי לא נכונות (צילום: יולי גורודינסקי)
התגעגענו, אפילו אם זה מהסיבות הכי לא נכונות (צילום: יולי גורודינסקי)

ספת הפסיכולוגית
התל אביבים הצליחו לחסוך מאות אלפי שקלים בתוך שלושה חודשים, שנחשבים לאחת מתקופות השפל הכלכלי הקשות במדינה. שותי האספרסו ומנשקי המחמצות גילו כי כוח העל שלהם מסתתר בתוך החולשה הכי מאיימת בנפשם: החרדה. ליתר דיוק, חוסר היכולת לטפל בה. האם זו העיר שמושכת אליה את כל המתוסבכים, או שמא פצעי הנפש נפתחים דווקא בה? והאם הסכום שהמצאתי למעלה קרוב למציאות? אלו שאלות שאין עליהן מענה, אבל דבר אחד בטוח: להוציא את העלייה האקספוננציאלית במשלוחי וולט, זו הייתה תקופה חסכונית עבור חלק גדול מאיתנו. עד שהפסיכולוגים גילו את זום.

אנחנו לא רוצים לעשות פה רצח אופי לאנשים שהסכימו לטיפול מקורטע בשיחות וידיאו (או בטלפון, לצורך העניין), אז אסתפק ברמיזה הזאת ובקריאה להרחקתם לשולי החברה עד שיתפכחו. להוציא את מי שפשוט לא היו מסוגלים לכך, נראה שזאת הייתה הזדמנות פז לחוות עצמאות עם גלגלי עזר. רק דמיינו את זה! לעבור את השבוע מבלי לדעת שפגישה קשה מחכה לכם מעבר לפינה. זה היה טוב, אבל טוב שנגמר.

הליכה לפסיכולוגית משולה להוצאת שקית האשפה מהבית. פעם בשבוע עוצרים בקליניקה, זורקים שקית שחורה מלאה בפקעות דביקות וסבוכות וממשיכה הלאה בחיים. עצירת השגרה הזאת הייתה משחררת באופן מפתיע, אבל הגיע הזמן לחזור למפגשים פרונטליים. המעבר היה מלווה בחשש הטבעי שאנחנו נהיה מטופלים שהדביקו והרגו את הפסיכולוגית, ואלוהים יודע שאין לנו תמונה טובה לתת לעיתון, אבל יותר הטרידה אותנו המחשבה שלא נמצא לה תחליף ראוי. התגעגענו.

טוני סופרנו מדגים העברה בקליניקה של ד"ר מלפי (צילום מסך מתוך הסופרנוס)
טוני סופרנו מדגים העברה בקליניקה של ד"ר מלפי (צילום מסך מתוך הסופרנוס)

עמותת תובנה
אחרי הררי האלכוהול, הסמים, הסקס וההרס העצמי, כל מה שהתל אביבים רוצים לעשות עכשיו הוא לצאת מהעיר ולסתום את הפה. עמותת תובנה, ארגון התנדבותי ללא מטרת רווח, מארחת ברחבי העיר מפגשי מדיטציה שבועיים, אבל חוויית ההארדקור היא ריטריט הוויפאסנה – כמה ימים מחוץ לעיר בתנאים דלים, ללא הסחות דעת ובשתיקה מלאה, רק אתם והמחשבות שלכם.

זה נשמע כמעט בלתי נסבל בעולם הפרעות הקשב שאנו חיים בו היום, אבל אלה ששרדו מדווחים על חוויה מאתגרת, קתרטית ומלאת ענווה. בואה של הקורונה הפסיק באחת את הריטריטים המבוקשים של העמותה, מה שגרם לנו לנסות לעשות מדיטציה בבית, לצלילי פלייליסט של תדרים הוליסטיים בספוטיפיי, בזמן שפועלי התמ"א מחוץ לחלון קודחים לנו במוח. בקיצור, מי נותן לנו טרמפ לעין דור?

תהיו אחד עם העולם ותסתמו את הפה (צילום: שאטרסטוק)
תהיו אחד עם העולם ותסתמו את הפה (צילום: שאטרסטוק)

מלונות בוטיק
אומרים שדברים טובים באים באריזות קטנות. זה נכון בתחומים רבים, לרבות מלונות הבוטיק הרבים שהוקמו ברחובות תל אביב בשנים האחרונות כגון בראון, הוטל מונטיפיורי, נורמן ודריסקו. הם ממוקמים ברחובות הכי מרכזיים בעיר, משתלבים בנוף האורבני הייחודי, ובזכות חלקם אף שומרו ושופצו בניינים היסטוריים יפהפיים. והכי חשוב – הם מציבים את תל אביב כאחד המקומות המובילים בעולם לחופשה אורבנית, לצד אחיותיה, ערים גדולות כגון לונדון, ברלין, פריז וניו יורק.

מלונות הבוטיק מספקים את התשוקה לחופשה עבור תושבים מקומיים וגם עבור אורחים מערים שונות בארץ וּודאי מחו"ל. לצד מספר חדרים קטן שמאפשר אירוח אינטימי, יחס אישי ושירות מוקפד, לרוב תזכו לקבל שם גם אוכל משובח ופינוקים רבים. מלונות הבוטיק מתכתבים עם אופייה של העיר ומעניקים לאורחיהם את כל מה שיש לה להציע – אדריכלות ועיצוב מרתקים, אמנות עכשווית,קולינריה משובחת, בילוי לילי וגם שירותים מתקדמים לאנשי עסקים.

לא היינו מתנגדים ללילה פה, אפילו תחת הנחיות משרד הבריאות. מלון בראון (צילום" יח"צ)
לא היינו מתנגדים ללילה פה, אפילו תחת הנחיות משרד הבריאות. מלון בראון (צילום" יח"צ)

מכוני קעקועים
מכוני הקעקועים של תל אביב לא נתפסים כמאפיין מרכזי שלה. הם פזורים ברחבי העיר, ולמעט כמה ויטרינות באזור קינג ג'ורג', אינם תופסים מרחב בולט במיוחד. ובכל זאת, במחשבה נוספת, הם אחראיים להרבה מן הצבע של הסביבה שלנו. צאו לרחוב לחמש דקות, ספרו כמה פיסות אמנות אתם רואים ותגלו שיותר משיש ציורי גרפיטי על הקירות, מגוון הקעקועים העצום של תושבי תל אביב הוא בכל רגע נתון התערוכה הכי טובה בעיר.

לעיר יש מקעקעים מיתולוגיים, מקעקעים טרנדיים ומקעקעים בשיטת קעקועי כלא, ואת כולם אפשר לפגוש על הקנבס האנושי של תושביה. מה שהיה בעבר סמל לאינדיבידואליזם של צעירים וצעירות הפך לקונצנזוס חוצה גיל, מגדר והעדפה מינית ולגיטימי בכמעט כל אוכלוסיית המדינה, אבל בתל אביב הוא פשוט חלק מהטבע. המקעקעים, אותם אמנים נטולי קרדיט שמוותרים על הגלריות לטובת האפידרמיס, הם גיבורים אמיתיים שקשה לחשוב על העיר בלעדיהם. ולמרות שהם לרוב רכונים מעל מחט ונושמים עמוק כדי לא לזוז, הם לגמרי זכאים לתואר יקירי העיר.

עמדת קעקועים במסיבת TimeOut(צילום: אדריאן סבל)
עמדת קעקועים במסיבת TimeOut
(צילום: אדריאן סבל)