טוהר הגזע: למה מותר לניקי מינאז' להשתמש באסתטיקה נאצית?

נשים את ההסתייגויות בצד. הקליפ החדש של ניקי מינאז', "Only", עושה שימוש מקיף באסתטיקה נאצית. יוצריו אולי לא יעידו על כך באופן רשמי לעולם, כי לומר זאת במפורש משמעותו התאבדות תרבותית-כלכלית, אבל זה נכון: הקליפ הוא שילוב מוזר של הנפשה בסגנון האנימציה היפנית של תחילת שנות התשעים עם סכמת צבעים שחורה-אדומה וקווים חדים וכועסים. דמותה של ניקי מינאז' לובשת בו בגד גוף מעור, מהסוג שמייחסים לקצינות נאציות בסרטוני פטיש באווירת "סטאלג 17". הצבא שהיא מנהיגה עוטה שחורים גם, עם סרט אדום על הזרוע המעוטר בלוגו של Young Money Entertainment, חברת התקליטים של ליל' ויין (שמופיע בשיר גם הוא). הלוגו של יאנג מאני – Y משולב ב-M אמנם מבוסס על הלוגו המוכר של הניו יורק יאנקיז, אבל בהקשר האדום-לבן-שחור הוא בהחלט מעורר את אסוציאציה של צלב קרס.

כצפוי, האינטרנט כועס וההאשמות כלפי מינאז', כמו גם נגד במאי הקליפ, ג'ף אוסבורן רומזות כי הם לכל הפחות מסתירים אג'נדה שמסמפטת את הנאציזם. זו טענה מגוחכת, לא בגלל שניתן – כפי שינסו לטעון חלק מהמגינים של מינאז' – לנתק את האסתטיקה מן ההיסטוריה. ללא ההקשר ההיסטורי מדובר בסך הכל במצעד צבאי גנרי. ללא ההקשר ההיסטורי הקליפ לא מעניין והיה ניתן להציג במקומו גם את חיילי הסער של האימפריה הגלקטית מ"מלחמת הכוכבים". היותה אישה שחורה מטרינידד וטובגו זה כנראה לא מספיק בשביל לפסול את האפשרות שהיא הוזה את עצמה ככוהנת ארית.

קשה עד כדי בלתי אפשרי לחשוב היום על התכונות הגלומות באסתטיקה הנאצית מבלי לקחת בחשבון את ההיסטוריה. כלומר, עד כמה הרתיעה – שכמעט בהכרח באה יד ביד עם משיכה מסוימת, ויעידו על כך (או יכחישו זאת) כל קוראי הביוגרפיות עבות הכרס של היטלר והימלר – מן הסימבוליזם הפאשיסטי (הצבעים החדים, המדים השחורים, צעדות הענק) הייתה פועלת כיום אם המפלגה הנאצית הייתה, למשל, כושלת ונותרת בגדר הערת שוליים היסטורית? האם גם אז היא הייתה רצף ויזואלי מושלם בשביל לסמל רוע עוצמתי במיוחד? משהו מכך, ללא ספק, היה גלום בה מלכתחילה. אחרת התעמולה שלה לא הייתה מצליחה כל כך.

אבל הייחוס של איזושהי סימפטיה לנאציזם למינאז' על סמך הקליפ מניחה שתי הנחות שגויות. הראשונה, הקצרה יותר, היא שיוצר חייב להתכוון לכל מה שהוא אומר. השניה היא שבתוך הסיפור שמספרת מוזיקה פופולרית, היוצר הוא ה"טוב" – הנחה שהיא שגויה במיוחד בהיפ-הופ, שם דורות של יוצרים ביססו את עצמם בדמות אנשי כנופיות או מאפיונרים (דוגמא קלאסית היא "Only Built 4 Cuban Linx" של Raekwon, מעין "פני צלקת", גרסת האלבום).

כמובן שלשימוש באסתטיקה נאצית או פאשיסטית יש מסורת אמנותית ארוכת שנים והיא חזקה במיוחד במוזיקה פופולרית. ג'וני רוטן וסיד וישס מהסקס פיסטולז לבשו חולצות עם צלבי קרס למען הפרובוקציה לשמה, דיוויד בואי, הגמור מקוקאין בברלין של שנות ה-70 הרבה לקשקש על "היטלר ככוכב הרוק הראשון", ובגרמניה ההלומה מן המלחמה, קראפטוורק ניסו לנכס חזרה את האסתטיקה הפוטוריסטית השחורה-אדומה מן ההקשר הפאשיסטי.

הייל מאני בייבי. צילום מסך מתוך "Only"

נראה כי יש שני דברים שהופכים את מינאז' למטרה קלה למבקרים. העניין הראשון הוא שאין לה את הכסות האמנותית של בואי, הפיסטולז או קראפטוורק. היות ומצפים ממנה למסרים יותר שטחיים, הרי גם כי לא ניתן לה חופש הפעולה ומרחב הסלחנות-לשם-היצירה שניתן לאמנים הנתפסים כמורכבים יותר. העניין השני הוא ההיעדר של מימד סאטירי – או של איזשהו מסר, או של איזושהי עמדה – בשימוש של מינאז' באסתטיקה הזאת. לפני שנתיים גם מדונה חוללה סערה דומה כאשר השתמשה בצלבי קרס ובפרצופו של היטלר בוידאו-ארט בסיבוב ההופעות של האלבום "MDNA", אבל זה חובר – בשטחיות רבה, יש לציין – לרצף של יריביה האידיאולוגיים של מדונה, כגון שרה פיילין ומארין לה-פן, הלאומנית הצרפתית הקיצונית.

מדונה שמרה כאן על המסורת של הפופ ככוח פרוגרסיבי וליברלי. מינאז' לא עושה זאת. אין לה לשם מה. היא לא מחויבת ולא צריכה להיות מחויבת לשים בקליפ אלמנט סאטירי ש"יטהר" את היצירה. היא פשוט משתמשת במדים, וגם השימוש הזה נעשה דרך פריזמה טראשית מודעת לעצמה. במילים אחרות, המראה שלה ושל הצבא שלה מזכיר יותר את הנאצים ב"ממזרים חסרי כבוד" או את הפאשיסטים ב"ונדטה" מאשר נאצים ריאליסטיים. אלו נאצים של משחקי מחשב, של סרטוני פטיש, של קומיקס של "קפטן אמריקה". מותר לה. התמונות האלו הם גם חלק מהתרבות הפופולרית. בקיצור, אם היינו קוראים חוברת קומיקס קלאסית בה יש גיבור-על שלובש מדים הדומים למדי ה-SS, היה אפשר לדבר על האפשרות שהיוצר מחזיק בסנטימטים פרו-נאציים. בעולם הקומיקס של גיבורי-העל יש טובים מובהקים ורעים מובהקים. אבל מוזיקאי הפופ או הרוק הוא לא "הגיבור", הוא לא "האיש הטוב" בסיפור.

האנקונדה שלי פוחדת. צילום מסך מתוך "Only"

כששאלו את חברי להקת האינדסטריאל הסלובנית Laibach, שפחות או יותר כתבה את הספר על שימוש בסמלים פסאודו-נאציים/פאשיסטיים במוזיקה עכשווית, אם הם מחזיקים בסנטימנטים לאומניים הם ענו את התשובה המבריקה "אנחנו פאשיסטים בערך כמו שהיטלר היה צייר". זהו משפט שכדאי להחזיק קצת בפה לפני שבולעים. ולאחר מכן, להפנים שאין מה לכעוס על ניקי מינאז': פאשיזם הוא פינה חשוכה בתת-מודע של הפופ. היא בסך הכל הזכירה לנו שכל כוכב הוא רודן קטן.

בקיצור, יש בדיוק דבר אחד מקומם בקליפ הזה, והוא שאנשים ממשיכים לעבוד עם כריס בראון.