במשך מאות שנים אמנים יצרו יצירות, תלו אותן על קיר וקיוו שמישהו יתאהב בהן מספיק כדי לקחת אותן הביתה. אבל מה אם נהפוך את הסיפור? מה אם במקום שהאמנות תחפש קיר, הקיר יתחיל לחפש אמנות?
השאלה הזאת מעסיקה אותי לא מעט לאחרונה, במיוחד מאז שהקמתי את WALLL.ART, פלטפורמה שמחברת בין אמנים לבין אנשים שמחפשים יצירה לחלל שלהם. אבל כדי להסביר איך הגעתי לשם, צריך לחזור קצת אחורה, לתקופה שבה בכלל לא חשבתי שאעסוק באמנות.
>> כשהאמנות נכנסת לגן הכובשים, היא לא חייבת לכבוש אותו

לפני שנתיים וחצי נכנסתי לעולם ה-AI כמעט במקרה. עד אז כבר הספקתי לבלות יותר מעשרים שנה בעולמות הדיגיטל, הפרסום, הקריאייטיב והסטוריטלינג. הייתי ממקימי סוכנות הדיגיטל Purple, ביימתי, יצרתי קמפיינים וסיפרתי סיפורים עבור מותגים. תמיד אהבתי קולנוע ואמנות, אבל לא ממש דמיינתי שאמצא את עצמי מציג עבודות בגלריות.

ואז התחלתי להתנסות בכלים החדשים ליצירת תמונות וסרטים, ומה שהתחיל כסקרנות מקצועית הפך די מהר לעיסוק כמעט אובססיבי. פתאום רעיונות ויזואליים שהסתובבו לי בראש במשך שנים הפכו לדברים שאפשר באמת ליצור.

מתוך העולם החדש הזה הקמתי את ARCANEWIZ, סטודיו שמתמחה ביצירת סרטים קולנועיים, פרסומות וסרטוני מוצר באמצעות בינה מלאכותית. לצד העבודה המסחרית, התחלתי ליצור גם לעצמי, בלי בריף, בלי לקוח ובלי מישהו שמבקש להגדיל את הלוגו.

בשנתיים וחצי האלה קרו גם דברים שלא ממש תכננתי. עבודות שלי הוצגו בתערוכות בתל אביב, בבאזל ובקולומביה, וזכו לחשיפה בפסטיבלים ובמגזיני אמנות ברחבי העולם.

בתחילת אוקטובר חזרתי מצרפת, ממפגש יוצא דופן של מאה קולנוענים ויוצרי AI מלמעלה משלושים מדינות, שהתכנסו בעיירה לה סיוטה כדי ליצור מאה סרטים קצרים, מאה מכתבי אהבה לקולנוע, בתוך יממה אחת. מאה אנשים עם אותם כלים פחות או יותר, ומאה דרכים שונות לחלוטין להסתכל על העולם.

ואולי זאת בדיוק הנקודה. כי אם אותם כלים יכולים להפיק מאה יצירות כל כך שונות, אולי הסיפור מעולם לא היה רק הטכנולוגיה.

לא כל פרומפט הוא יצירת אמנות

אני יוצר באמצעות בינה מלאכותית כמעט בכל יום, ועדיין אני לא חושב שכל תמונה שנוצרה ב-AI היא אמנות. חלקן יפות, חלקן מרשימות, חלקן גורמות לנו להגיד "וואו" ולהמשיך לגלול אחרי שתי שניות.

אבל אמנות, לפחות בעיניי, צריכה להיות יותר מזה.

היא צריכה להביע משהו, לעורר רגש או מחשבה, ואולי אפילו להרגיז. מאחורי יצירה צריך להיות אדם עם נקודת מבט, כוונה ובחירות אמנותיות. העובדה שהוא משתמש במכחול, במצלמה או במודל של בינה מלאכותית היא חלק מהתהליך, לא בהכרח מה שמגדיר את ערך התוצאה.

התפיסה הזאת הובילה אותי גם להקים את WALLL.ART. הרעיון פשוט: במקום שאנשים יחפשו יצירה קיימת שתתאים לקיר שלהם, הם יכולים להזמין אמנים להציע עבורו משהו חדש.

והדבר היפה בעיניי הוא שאם תיתנו לעשרה אמנים את אותו צילום של קיר ריק, סביר שתקבלו עשר פרשנויות שונות לחלוטין. כל אחד מהם רואה באותו חלל משהו אחר, ומביא אליו את נקודת המבט האישית שלו.

בסוף, מישהו צריך להתאהב ביצירה

אני לא יודע אם הוויכוח על אמנות ובינה מלאכותית יוכרע בקרוב, ואני גם לא בטוח שהוא צריך להיות מוכרע. ויכוחים על מה נחשב אמנות מלווים אותנו הרבה לפני שמישהו חשב לכתוב פרומפט.

אבל יש משהו שאני כן יודע: בעולם שבו אפשר לייצר אינסוף תמונות בכמה שניות, יש משמעות מיוחדת דווקא לתמונה אחת שאדם בוחר להוציא מהמסך, למסגר ולחיות איתה במשך שנים.