שוברים שתיקה: מישהו תהה מה קורה עם עדויות הפלסטינים?

אני זוכר את ההתאהבות הראשונה שלי בבן. קראו לו עידן. נראה לי שקראו לו עידן. אספנו ביחד קרשים לל"ג בעומר, משימה שמצריכה התגנבות לתוך אתרי בנייה נידחים בבת ים. "תן לו לגנוב", אמר אחד הילדים בחבורה של עידן, בזמן ששנינו חומקים ביחד לחורבות הפלדה, "אימא שלי אומרת שהם טובים בזה". אני זוכר את הבחילה שעלתה בי ואת תחושת המחנק, קפאתי במקום, אבל עידן החזיק לי את היד וענה: "אני והוא גנבים טובים באותה המידה". משהו בניסיון שלו לא להציל אותי, אלא להתלכלך יחד איתי, גרם לי להתאהב בפעם הראשונה. נכנסנו וגנבנו יחד את הקרשים.

הסולידריות של עידן לא דומה לסולידריות של שוברים שתיקה, שאחרי שהכניסו אותנו לבד לאתר הבנייה נזכרים לסנגר מול המצלמה, שלא רואים אותנו כאותו הדבר כמותם. אני יושב בבית עם סוודר, תחתונים וגרביים, קורא ידיעה אחרי ידיעה אחרי ידיעה. מישהו תהה מה קורה עם עדויות הפלסטינים? איך הפכה הסערה בין הימין לשמאל למלחמה שמתנהלת פה? איך זה קשור ליהודים VS יהודים?

כולם מדברים על ארגונים נגד ארגונים, אבל דבר אחד נשכח: שני הצדדים עסוקים בלכסח זה את זה, ואותנו שכחו מאחור. ברוכים הבאים לקונפליקט הישראלי־ישראלי, ההמצאה הגאונית של ישראל להשכחת הקונפליקט הישראלי־פלסטיני. אני קם, מתקלח, מתלבש ויוצא לדייט. לפעמים יש בך משהו, כערבי שחי במדינה הזו, שמתנדנד כל היום בין שוברים שתיקה לבין שוברים לך את הרצון לחיות.