בוא נפסיק לשיר: אלכס פולונסקי מתבזה בקריוקי

מי שמזדעזע מווידיאו שבו לוחמי דאע"ש שוחטים עיתונאי כופר, עוד לא ראה סרטון שלי מזמר

יו קנט סיט ווית' אס. קריוקי
יו קנט סיט ווית' אס. קריוקי
2 בספטמבר 2015

לפני שנה הייתי במיאמי. לא חשבתי שאגיע לשם, אבל היה לי מזל וכנס של מערכות Time Out מהעולם התקיים שם. גם לא חשבתי שאגיע לבר קריוקי על טיילת החוף של מיאמי, אבל המינגלינג מחייב, וזה היה סוג הבילוי שכל העורכים – מלונדון וניו יורק ועד קואלה לומפור התעקשו עליו. לא רציתי להיות הדאונר מתל אביב אז הצטרפתי אליהם. וכך, הכי שיכור שיכולתי להיות, נעמדתי על במה קטנה וזייפתי בכל דרך אפשרית את ״Last Nite״ של הסטרוקס.

למחרת זה כבר רץ כסרטון (לצד נוספים, לא רק אני הושפלתי) בחוגי ווטסאפ מצומצמים. התחננתי שימחקו אותו – מי שמזדעזע מווידיאו שבו לוחמי דאע"ש שוחטים עיתונאי כופר, עוד לא ראה סרטון שלי מזמר.

זו לא הייתה טראומת קריוקי, זה פשוט היה הניסיון היחיד שלי בתחום וכפי שחששתי – הוא לא צלח. כנראה אין לי את האקס פקטור, אם לתת לכישלון שלי גושפנקה אקטואלית. החברים שלי, ובכלל רוב האנשים שאני מכיר, דווקא מתים על קריוקי ואפילו ממש טובים בזה. כלומר, הם שרים טוב, ובהתחשב בעובדה שאף אחד מהם לא עוסק במוזיקה למטרות פרנסה, כנראה עבורם זו הדרך היחידה להשוויץ בכישרון שלהם מול אנשים שלא שומעים אותם שרים במקלחת.

והם שרים. אר אנ׳ בי מתחילת שנות האלפיים, להיטי פופ מהניינטיז וקיטש מהאייטיז, שום דבר לא עוצר אותם. אם יש מסך עם מילים ומיקרופון, ובעצם, גם בלי מיקרופון – יוצאת מהם השרה׳לה שרון. זה כמו דיבוק אוהב אדם שמשפריץ שמחת חיים. ואין לי בעיה עם שמחת חיים, כולי שמחת חיים, אני פשוט לא מבין את הטריגר ויודע שהפסקת חשמל היא הדבר היחיד שיכול לעמוד מולו.

אין לי את הכישרון הבסיסי כדי לקחת חלק בקריוקי, ואם אני לא נהנה, משעמם אותי לראות אחרים נהנים. הם יכולים ליהנות בלעדיי וזה בסדר. התכנסות של כמה חברים ביום שישי האחרון הפכה בספוטנטניות למסיבת קריוקי כזו. שירים התנגנו, אנשים שרו ואני ישבתי דומם על הספה. מדי פעם הזזתי את הראש כאילו־בקצב של המוזיקה כדי לחלוק כבוד במהלך ביצועים מרשימים, אבל שום דבר מעבר לזה. חיכיתי שתיגמר לי הסוללה בטלפון והלכתי.

כל הדרך הביתה זמזמתי מנגינה שמחה ומטופשת כלשהי, לא הייתי צריך את חברה שלי שתגיד לי שגם אז אני מזייף – שמעתי את זה לבד. אחד מסוגי הבילוי הפופולריים בישראל, או לפחות מה שמרגיש כזה, פשוט לא מצליח להיות רלוונטי עבורי. כנראה יש ימים שבהם צריך לדעת להישאר בבית ולקוות שאף אחד לא יבוא עם ערכת קריוקי.