פרידה מהמקום בו להיות סניטמנטלי, חרדתי ועני היה לגיטימי

יולי 2016. יום שלישי. 4 בבוקר. חבר ואני יושבים באלנבי ודומעים על ספסל, כל אחד מסיבותיו שלו. אבל אם צריך למצוא הסבר לדמעות, מילותיו הנצחיות של גדול שתייני תל אביב, עמוס קינן, "העיר כבר נגמרה, רק הבדידות נשארת", יהוו את התיאור המדויק ביותר למצבנו באותו לפנות בוקר ריקני.  המקום היחיד שפתח לנו את הדלת היה האוצר. ברחבה היו ארבעה אנשים ונווד. דין הבעלים קיבל אותנו בחיוך העצום שלו (לא מטאפורית, פיזית, לאדם יש חיוך מאוד רחב) ושם לכבודנו את "הורה" של אבי טולדנו. כך מצאנו את עצמנו רוקדים הורה במעגל, אוחזים ידיים מיוזעות שהחליפו את לחות הדמעות, ומרגישים קצת פחות לבד.

>> איך נראיתה מסיבת הסיום באוצר? 

מועדונית הלילה למבוגרים של הקהילה הזעיר היפסטרית הולכת לעולמה. בית המחסה הקטן שנפתח על חורבות בנק אוצר החייל והיה היורש הרוחני של ההר סיני ז"ל, סוגר את הבסטה ושולח את הקהילה הקטנה והמצטמצמת לתור אחר מקום חדש שיכיל את הדרישות הכה רנדומליות של המגזר: להשתכר על מכסי מנוע חמימים, לרקוד ברצינות מוחלטת לצלילי מוזיקת ניינטיז ולהרגיש זקנים אבל יחד, להתעלם מאנשים שעשינו להם לייק לב הבוקר ומדי פעם להזריק זה לזה מנה של חרדה חברתית הדדית הגונה.

האוצר היה בית. בית זה מקום שאתה רוצה ללכת ממנו. בית זה מקום שאתה רואה בו רק את הפינות המאובקות, את הרטיבות בקירות ואת עצמך בראי בעירום מלא, פרונטלי ולא מחמיא. אבל בסוף, בית זה בית. האוצר היה בית לתרבות אלטרנטיבית ובעל הבית שלו, דין בלר, הוא איש תרבות בכל רמ"ח איבריו. במשך שנתיים האוצר נתן במה לכל סוגי התרבות האלטרנטיבית העירונית. האוצר היה המקום בו התחוללה הפריחה המחודשת של ערב הסטנדאפ המיותר שצמח וגדל והצמיח ערב רוסט באטל, הופעות ספיישל של שעה, ערבי מערכונים גנוזים מהטלוויזיה ואת ההשקה הלא רשמית של התכנית "טלוויזיה מהעתיד". האוצר נתן מקום למוזיקאים, משוררים, במאים בתחילת דרכם ואמנים; להביע את עצמם, לנסות דברים ולהציג את היצירות שלהם – והכל בתנאים המינימליסטיים והבלתי אמצעיים של האוצר.

(צילום: בן פלחוב)

הוא לא התחרה בברים אחרים בעיר, פשוט כי המודל שלו היה אחר. זה היה חלל לא מחייב, לאנשים שלא רוצים להתחייב שבתוך תוכם הם סנטימנטלים עד כדי עיוות והם יתלוננו מדי חמישי שנמאס להם והם מיצו ובסוף כל ליל חמישי הם ימצאו את עצמם בחלל הלא מחייב הזה. בלי כסאות, בלי שולחן, בספסלים יוניסקס שהם גם כסא וגם שולחן וגם במה אם צריך, והם ישבו ליד אנשים שהם לכאורה לא מכירים, כמו באבו חסן, כמו בבירה ונשירה וגם אם זה יהיה מנוכר, זה יהיה מנוכר כמו בבית, לא כמו במקום זר.

אני אחד מהסנטמנטלים עד כדי עיוות. באוצר פגשתי את אשתי. אמנם היינו זוג בתיכון ולא דיברנו עשר שנים אלא רק התעלמנו זה מזה בגלגולים שונים של התפתחותינו הפוקימונית, אבל באותו לילה באוצר נשבר קשר השתיקה. חצי שנה אחר כך חזרתי מהודו עם טבעת ובאותו הלילה הלכנו לאוצר לחגוג את האירוסין הלא הרשמיים שלנו. האם אהיה קלישאתי עד צמרמורת בגב ואומר שבאוצר מצאתי את האוצר של חיי? כן.

אוצר (צילום: בן פלחוב)

תקופת בחירות בתל אביב ותושבי העיר יאלצו לבחור בין קפיטליזם ישן (חולדאי) לקפיטליזם חדש (אסף זמיר). זה רק סמלי שהאוצר סוגר את שעריו בימים אלו שבה העיר הולכת וסוגרת שעריה לצעירים. המודל הכלכלי של האוצר, מקום שלא דוחף לך מארחת חייכנית מדי, מי מלפפונים קרים מדי ומנות חלוקה קטנות מדי במחיר גבוה יותר מדי, לא יכול להתקיים במציאות הכלכלית העירונית. כמו הגרפיטי בפלורנטין שהפך מאקט אותנטי לנקודת ציון לתיירים בסיורים העירוניים, האוצר יחקק כאנדרטה לתקופה הולכת ונעלמת שבה יכולת לגור בתל אביב ולהיות עני, חרדתי וסנטימלטי עד כדי עיוות.