טסנו מעל דמשק, ואז:

*
טסנו טסנו טסנו
טסנו טסנו טסנו –
בסוף אני שומע בקשר: "למה אתה טס מעל דמשק, מפגר?"
אז אני אומר להם, "מה זאת אומרת, בשביל להפציץ את הכור האטומי הסורי."
"זה היה אתמול," אומרים לי, "היום זה טיסה רגילה, ללונדון. לא שמת לב שיש לך במטוס מלא אנשים עם כרטיסים לפאנטום האופרה?"
טעות שלי. כמו כל הטייסים של אל על, גם אני הייתי פעם מפציץ בחיל אוויר, ומתוך הרגל, אתם יודעים. אז אמרתי סליחה, טעות, קורה, ועשיתי פרסה באוויר, ושיחררתי את המטען מעל לונדון. שזה לא נורא, סך הכל, כי זה מטען של אנשים – מזוודות, סיגריות מהדיוטי, פודלים בתוך כלובים של חתולים. מה, מה מפתיע אתכם? חשבתם שלפודלים יתנו כלובים מיוחדים משלהם? אתם כאלה שמאלנים־טבעונים, זה לא להאמין. לא פלא שתמר זנדברג עבדה עליכם בכזאת קלות. תמר זנדברג, רבק! אני בספק אם היא מסוגלת לעבוד על ילד מזרחי בן חמש. אבל עליכם זה עבד פיקס (גיל, הטייס המתחיל. ויש הפתעה:)

*
ידעתם שפאנטום האופרה הוא בכלל לא מטוס פאנטום? לא פלא שחזרתי הביתה בשלום (ויש קונספירציה:)

*
שמתם לב שאיך שהסדרה הזאת בטלוויזיה על הקיפוח התחילה לתפוס, מיד שיחררו את סיפור הגבורה הכל־אשכנזי הזה? כאילו, הבנו, אתם מתלהבים, אבל אל תשכחו מי העדה שיודעת להטיס מטוסים (ויש זיכרון ביוגרפי לא קשור בכלל:)

*
כמו גמד במשתנה, הייתי חייב להישאר על קצות אצבעותי (לסלי נילסן)

*
עקב אכילס – לכאורה, אמור להיות הבעיה של אכילס, לא? אבל מסתבר שיש את זה להרבה אנשים. גם לי – מגרד לי בעקב אכילס, כבר שנים. חברים אומרים לי שזה אקזמה, אבל אני לא חושב שהם באמת חברים שלי. הם אנשים שבמסווה של חברות רוצים לגרום לי לשים משחות (חבר של אכילס. מה שמו? פטרוקלוס. כן, זאת היתה בדיחה שהתבססה על ידע בהומרוס. לכו תתלוננו למירי רגב)

*
"מירי רגב שלום, אנא המתן ותיענה בהקדם," ענתה מירי רגב לטלפון.
"יש לי תלונה תרבותית," התחלתי, אבל היא חתכה אותי:
"חלק מהשיחות מוקלטות לצורך שיפור השירות."
"סבבה," אמרתי, "התלונה שלי היא -"
"מספרך בתור הוא 180," היא אמרה, "תרצה שנחזור אליך תוך שלושה ימי עסקים?"
"אה… איזה מספר יש לפני?" ביררתי.
" 179," אמרה.
"לא, התכוונתי: באיזה מספר מטפלים כרגע?"
"179," הסבירה מירי רגב בסבלנות.
"179 תלונות תרבותיות על הבוקר? מה קרה?"
"כלום," אמרה, "התחלנו את הספירה מ־179. אתה הראשון, למעשה. אף אחד לא מתקשר אליי יותר בנושאי תרבות, הבינו שאין עם מי לדבר."
"אז… למה התחלתם את הספירה ב־179?"
"אדוני," היא צעקה עלי, "אני לא שרת המדע. לא משלמים לי בשביל לחשוב על מספרים. מה אתה רוצה?"
"להתלונן על בדיחה שהיתה בטיים אאוט," אמרתי, "ושכדי להבין אותה צריך ידע בהומרוס."
"אני גם לא השרה לשוויון מגדרי," אמרה.
"הומרוס," – הבהרתי – "לא הומואים."
"אה."
שתיקה. יכולתי לשמוע אותה מקלידה "הומרוס" במחשב. היא מקלידה באצבע אחת. לאט. לאט. אז ויתרתי והעברתי את הטלפון לאפרים שמיר. שיריב איתה כמה שהוא רוצה. הוא פנסיונר, יש לו זמן (ויש שיר לסיום:)

*
היטלר והימלר הלכו לים /
היטלר הוריד את הבגד ים /
הימלר אמר זה לא יפה /
היטלר אמר תשתה קפה (שיר שהיה בנעורי, והיום כבר אי אפשר לשיר אותו כי אין בו מספיק יצוג למיעוטים, נשים, ובעלי מיניות בינארית. אבל יום אחד שרית חדד תבצע אותו, וזה יהיה להיט. ואז היטלר והימלר יגידו שזה זבל של ביצוע, אבל היי – חזרנו למיינסטרים!)