לרגע אחד נדיר אפשר היה לדמיין איך ישראל הופכת למקום טוב יותר

אחרי שבשנה שעברה סבלנו מהדיסוננס הקשה בין שני טקסי הזיכרון לשבעה באוקטובר – הלאומי והממלכתי – בא לוח השנה ודי פתר את הבעיה: מדינת ישראל החליטה לקיים את הטקס הממלכתי בהר הרצל ב-16.10 (שהוא גם כ"ב בתשרי, התאריך העברי שבו התקיים הרצח, בוקר לחג שמחת תורה); מה שהותיר אותנו ב-7.10 עם הטקס שמארגנת תנועת "קומו" מטעם משפחות שכולות ומשפחות חטופים, תחת הכותרת "טקס הזיכרון הלאומי".

באופן טבעי, גם האווירה בטקס היתה שונה מאוד מאיך שהוא הרגיש בשנה שעברה. יום הזיכרון הראשון היה בתולי, כשהמדינה כולה הייתה עמוק בשלב האבל. היו בו אולי גם טעויות טקטיות, אבל בעיקר תחושה שהפצעים עדיין פתוחים. בטקס של 2025 הכאב עדיין פה, נוכח ומורגש בכל שנייה מהטקס, אבל יש תחושה שהוא נאסף למשהו עם קצת יותר תקווה. השבועות האחרונים, הדיונים על מו"מ להפסקת אש ולעסקת חטופים, חלחלו גם לטקס בנקודות שונות שלו – תחושה שהאירוע הכואב והקשה שחיינו בתוכו שנתיים נמצא על סף סיום, ועכשיו השאלה היא לאן ממשיכים.

לא סתם בלטו באירוע שתי קריאות מרכזיות – הראשונה היא להשלמתה של עסקת חטופים והשנייה לוועדת חקירה ממלכתית. לא סתם המשפט הכי כואב ומהדהד שיצא מהטקס הוא הקריאה של גלית דן, אימא של נויה, שקראה "אנחנו לא רוצים נקמה – אנחנו רוצים תיקון". השאיפה לתיקון נוגעת לא רק לכשלים שהביאו ל-7.10, אלא גם לשאלה יסודית הרבה יותר: מהי ישראל? או אם תרצו – מהי הלאומיות הישראלית?

הבחירה של "הפטריוטים", תכנית הדגל של ערוץ 14, לשדר תכנית חגיגית מהסוכה (כולל הקריאה "ושמחת בחגך") במקביל לטקס היתה חסרת טעם ומנותקת (כהרגלם), אבל בלי להתכוון היא פגעה בול – כי היא הציגה בבירור את שתי האלטרנטיבות. מצד אחד, תכנית שמסמלת יותר מכל את שלילת האחר, את ה"דווקא" והאצבע בעין. הם עצובים בגלל שבעה באוקטובר? אנחנו נשמח עוד יותר. לא רק נחייך ונצחק ונצהל, אלא גם נביא אורגניסט שינגן מזמורים חסידיים. מצד שני, הטקס שבאופי ובהתנהגות שלו שאף יותר מכל לייצר איחוד ולסמן קולקטיב ישראלי שפוי.

 

למרות שהטקס התרחש במוצאי החג הראשון של סוכות, לא היו שם רק חילונים. בטקס נכללו באמת רוב החלקים השונים של העם הזה – דתיים-לאומיים ומתנדבי זק"א וקיבוצניקים, קשה להפריד כי לא היה צריך. כל מי שהיה חלק מהטקס הזה התמקד במכנה המשותף הרחב, במה שמחבר ביניהם ולא במה שמפריד, אולי גם מתוך הבנה שהטרגדיה שהובילה לטקס הזה נגרמה גם בגלל מי שרצה להפריד בינינו – ועל ידי אויב שממילא לא הבחין בקבוצות השונות שמנסים ללהק אותנו אליהן בשם ההפרד ומשול.

זה נוכח, אולי אפילו יותר מבשנה שעברה, גם ברשימת האמנים: היו שם ברי סחרוף, שלום חנוך וירדנה ארזי – אבל גם עמיר בניון ושלומי שבת (המרגש כתמיד) שביצע את "אין עוד מלבדו". כתבתי כאן לפני יום השנה הזה כמה המוזיקה הישראלית יכולה להיות מקום מאחד – והפסיפס שנוצר מהזמרים שהופיעו אחד אחרי השני ייצר בדיוק את הדבר הזה. לא סתם הביצוע המוזיקלי האחרון היה דואט בין עידן עמדי ושלמה ארצי (לשיר "תתארו לכם", שחתך – כמו בשנה שעברה – ל"יותר מזה אנחנו לא צריכים"). דווקא עמדי, שעמד בלב המחלוקת על רקע התנגדותו למחאת האמנים, סימל את היד המושטת. לא כל האמנים שהיו על הבמה חשבו אותו דבר, שאנן סטריט מ"הדג נחש" כנראה לא יסכים עם עמיר בניון על שום דבר, ובכל זאת הם כאן יחד, כי אין לנו דרך אחרת להמשיך ולחיות.

אם להסתכל שוב על המוזיקה – נדמה לי ששני ביצועים בלטו מעל כולם: הראשונה היתה עדן גולן שבחרה לדבר באנגלית (גם אל העולם, ואולי גם אל אדם מאוד ספציפי שיושב בבית הלבן) בקריאה הומניטרית לשחרור 48 החטופים, יחד עם השיר שהוא תפילה – "I'm Coming Home". זו היתה בחירה מושלמת של מארגני הטקס – היא פגעה בול בדיוק כמו הקלאסיקות העבריות, אבל כן הצליחה להיות שונה ואפילו עדכנית יחסית. זו היתה בחירה מרעננת, שהיתה גם חשובה מאוד במקרה הזה.

הביצוע השני היה של שירי מימון. "השקט שנשאר" בביצועה נטמע היטב בתרבות העברית בהקשרים אחרים; בין אם זה בתור אחד משירי האירוויזיון הכי טובים ששלחנו, ובין אם זה בתור אותו מערכון מיתולוגי של "הפרלמנט". אבל כמו שכל שיר נשמע אחרת אחרי ה-7.10, מימון הצליחה לבטא את הכאב החבוי שהיה במילים כל הזמן. בדרך, היא גם הצליחה לשאת משהו שבדרך כלל לא צף בטקסי זיכרון ממלכתיים והוא את החולשה, את מי שחי עם פוסט טראומה, שמתמודד עם השדים שלו אחרי הסיוט שעבר מול התופת.

המסקנה של הטקס היא אחת והיא מאוד ברורה: המראה שמשתקפת מהתקשורת, מהרשתות החברתיות וגם מהממשלה, לפיה אנחנו עם מפולג שרב עם עצמו כל הזמן – היא שגויה. בסופו של דבר, במציאות שמחוץ למסכים, קיים עם ישראל רחב וגדול ומשמעותי, וזאת התחושה שאיתה אתה יוצא מהטקס: מצד אחד עם הידיעה שאנחנו עדיין חיים באוקיינוס של כאב, אבל מצד שני יש גם התפעמות מהיופי העצום שיש במקום הזה ובאנשים שלו.

הדואליות הזאת לא מגיעה סתם. כמו שכתבתי כאן אחרי הטקס של השנה שעברה, רק טקס שמסוגל להכיר בכאב באמת ולעומק, יכול להוציא ממנו תחושת אופטימיות. קצת כמו שאחרי שאתה בוכה עד עומק הנשמה, אתה מרגיש יותר טוב (באופן משונה) – כך גם אחרי הטקס שנותן מקום לכאב הגדול ולטראומה ולפחדים שהיו שם, אתה רואה בקלות את נקודות האור שמהן אפשר יהיה לקום ביום שאחרי.

וכן, צריך לדבר גם על הטיימינג. לא מעט טענות נשמעו כלפי הטקס, שהתקיים בתאריך הלועזי, שבעה באוקטובר שהוא גם מוצאי חג, מה שהקשה על אנשים מהמגזר הדתי להתחבר לטקס. זו טענה שצריך לכבד (כי יש בה מן האמת) אבל גם לזכור – היו לא מעט חובשי כיפות שבכל זאת השתתפו בטקס. הם לא פחות דתיים מאלה שמחו בטוויטר – ועל אף הקושי שמן הסתם היה, הם התגברו והבינו שיש כאן משהו חשוב יותר. הם בחרו להתעלם מהגורמים שמחפשים מחלוקת, והבינו את רוח העם. כי לרוב העם, מה לעשות, לא היה חג שמח אתמול.

הטבח הנורא ב-7.10 סדק את הישראליות – לא רק בגלל משבר האמון המטורף בין המדינה לאזרחים שלה, לא רק בגלל שורה של ערכים שנפגעו קשה מאוד, אלא גם בגלל שהוא הדגיש את הניתוק בין הגרסה של הישראליות שמציעה ממשלת ישראל – ישראליות שמתנכרת לעולם, שבזה לכללים ממלכתיים ולחוקי משחק, שלא מכירה במורכבות ומחלקת גם את ישראל ל"טובים" מול "רעים"; לבין מה שישראליות אמורה ויכולה להיות באמת: מכילה, סובלנית, ובעיקר כזו שמבינה מה חשוב. ומה שחשוב, בטח עכשיו, זו ההחלמה שלנו מהפצעים המדממים שהותיר הטבח לפני שנתיים, בדרך לבניית ישראל טובה יותר לכולם.

קצת מוזר לצאת מטקס זיכרון עם תחושה אופטימית, בטח אחרי אסון כל כך גדול. אבל בטקס הזה לא ראינו רק כמה דרוש תיקון – אלא גם, ובעיקר, כמה פוטנציאל מדהים יש למקום הזה להיות מה שחלמנו עליו. בשנה שעברה, שלמה ארצי שר את "שדות של אירוסים" – שיר קשה וכואב, שנחתם בשורה המפוצצת "זו לא אותה המדינה". השנה בטקס הוא שר את "תתארו לכם". ואחרי כל כך הרבה דמעות שמחינו בטקס, באמת אפשר היה לרגע לדמיין מקום טוב יותר. מקום שראוי לנופלים, לחטופים שעדיין שם, ולכל מי שמילה בעברית חודרת את עורקיו ונשמתו.