למה מדינת ישראל מחריבה במו ידיה את הסקטור שמפאר אותה בכל העולם?

ביולי 2019 התקיימה הפגנת ענק בכיכר רבין. כל קצות הקשת של סצנת הטראנס בישראל הגיעו אליה. הכיכר הייתה מלאה. בכל הרחובות הסמוכים שמעו את הדפיקות המוכרות של הז'אנר המוזיקלי הכי אהוב והכי מושמץ בישראל.

כמו בכל הפגנה, מספר המפגינים הוא נתון שאפשר להתווכח עליו. המארגנים טוענים ל־50 אלף משתתפים. המשטרה טוענת שהגיעו פחות. אבל אף אחד לא יכול להכחיש שכיכר רבין התמלאה בהרבה מאוד אנשים כועסים ומבולבלים שבסך הכל רוצים לרקוד.

רק רוצים לרקוד. הפגנת הטראנס בכיכר רבין (צילום: דין אהרוני רולנד)

בין תקלוט לתקלוט נשמעו נאומים שהורידו קצת את האווירה. "מה קשור דפני ליף עכשיו", תהתה מישהי בקהל בזמן שליף הביאה את הצעקות המשלהבות שלה שהפכו לסמל מסחרי. "איפה הביט", צעק מישהו שהיה נראה יחסית מבוגר. בכלל, הקהל היה מגוון באופן מפתיע, בשביל מפגינים וגם בשביל חוגגים. חלק מהנואמים נשמעו זועמים, אבל קהל שבא למסיבה לא יכול להיות זועם, הוא רק רצה לנצל את ההזדמנות לרקוד ולפרוק משהו.

למחרת הכיכר כבר הייתה ריקה ונקייה. המארגנים דאגו למתנדבים שינקו אותה מייד אחרי ההפגנה. מצד אחד זו מחווה יפה ומרשימה מאו, מצד שני – בעולם הפוליטיקה הישראלי, בלי הזבל שאתה משאיר אחריך, איך יזכרו שאתה קיים?

למתבונן מבחוץ קשה היה לנחש שמסיבות הענק האלה נולדו מתוך סצנה שהתחילה בפריפריה והייתה הדרך של ישראלים צעירים, חלקם פוסט טראומטיים, למצוא מקום שלא יסנן אותם בסלקציה

סצנת הטראנס בישראל עומדת היום בפני אחד הצמתים הקשים שהיא ידעה. בעשור האחרון היא חוותה פריחה מטורפת, הפכה לגדולה יותר, מגוונת יותר, תוססת יותר. שמות שגדלו בסצנה הפכו לחזקים בישראל ובעולם, וגם מי שלא עוקבים מקרוב היו יכולים להיתקל בהזמנות הצבעוניות והממותגות בפייסבוק ובעולם האמיתי, ובפרסומים הרבים על פסטיבלים גדולים.

מסצנה קטנה וחתרנית שכללה הזמנות מפה לאוזן, גנרטור באמצע שום מקום, רמקולים טובים (טוב, לא תמיד) וריקודים אל תוך הלילה – בשנים האחרונות אפשר היה לראות את ניצני המסחור של המסיבות ההן. לכל ליין יש לוגו משלו, שפת עיצוב ייחודית, הזמנות ענק בפייסבוק, פרומואים ערוכים לעילא ועילא. למתבונן מבחוץ קשה היה לנחש שמסיבות הענק האלה נולדו מתוך סצנה שהתחילה בפריפריה והייתה הדרך של ישראלים צעירים, חלקם פוסט טראומטיים, למצוא מקום שלא יסנן אותם בסלקציה – מקום פתוח, בטבע, שבו כולם אחד וכולם קופצים לאותה מוזיקה.

אבל למרות הכל זה לא עובד. הרגע שבו היה נדמה שמסיבות הטראנס עברו סופית למיינסטרים חלף. עבור רבים המסיבה עומדת להיגמר, עבור אחרים היא נגמרה מזמן. ההפגנה הייתה רגע פרידה אחד אחרון. בפעם הקודמת שאנשי הסצנה נפגשו בכיכר רבין, בהפגנת "תנו צ'אנס לטראנס" לפני יותר מ־20 שנה, הייתה תחושה של כישלון אחרי שהעיתונים הגדולים התעלמו לחלוטין מההפגנה. בכל זאת השנים שבאו אחר כך היו שיא ההצלחה של הסצנה. הפעם, מרגישים הרבה בכירים בתעשייה ובליינים, המצב שונה. כולם מחשבים את המסלול מחדש אחרי השנה הקטסטרופלית שעברה על הסצנה: פסטיבלי ענק בוטלו ברגע האחרון, רגולציה קשוחה מאוד גרמה לביטולן של מסיבות רבות ונראה שאף אחד לא בטוח יותר.

השנה הוא בוטל שלושה ימים לפני האירוע. פסטיבל דוף 2018 (צילום: חיים סולומון)

"בוא, אני אספר לך קצת על ההנחיות החדשות של הרגולציה, רק מהשנה", פותח שחר זירקין, מבכירי הסצנה בארץ, אמן בעצמו ומפיק שותף בפסטיבל הדוף – אחד הפסטיבלים הגדולים והחשובים בישראל שמתקיים מאז שנת 2004 עד שבוטל השנה בהחלטת המשטרה שלושה ימים לפני קיום האירוע, אף שבסופו של דבר הצליחו אנשי הפסטיבל לעמוד בכל דרישות המשטרה. "פעם הייתה הנחיה שהקהל שלנו יוכל להביא מה שהוא רוצה לפסטיבל – איזה אוכל שבא לו, איזו שתייה שהוא רוצה, שלא יהיו תלויים בבר. אחר כך אסרה המשטרה להביא אלכוהול כי חששו שישתו יותר מדי. ניסינו להסביר להם שזה לא הקהל שלנו ושהם משליכים עלינו את מה שקורה במסיבות בעיר. זה לא עזר. אחר כך אסרו בקבוקי מים פתוחים אלא רק שישיית מים סגורה. עכשיו גם את זה אוסרים להכניס".

"אנחנו מחשבים מסלול מחדש. השנה לא נקיים את הפסטיבל. לא ברור לגבי שנה הבאה. נקיים אולי מסיבות קטנות בארץ, אבל לא חושבים עכשיו בגדול"

זירקין מתאר בפרוטרוט את המהלכים המתסכלים שהוא עבר עם המשטרה בשנים האחרונות, ובשנה האחרונה נראה שחלה הקצנה. "רוצים שנרשת את הפסטיבל במצלמות, דרשו מאיתנו מזל"ט שיפקח, מה לא", הוא אומר. "פעם הייתי מארגן את ההופעות האלה בשביל הנשמה, בשביל החופש. השנה הייתי שבוע על זנקס".

הדוף הוא פסטיבל בינלאומי. ב־2018 הוא הביא קהל של 8,000 איש, כולל תיירים מחו"ל. "בסוף טראנס בישראל זו אימפריה", אומר זירקין. "ארגנו פסטיבל ברמה בינלאומית. לפני שנה ישבנו בפאנל שארגן פסטיבל בום (הפסטיבל הכי גדול למוזיקת טראנס שמתרחש מדי שנה בליסבון – ש"ר) שבו ישבו נציגים מששת הפסטיבלים הגדולים בעולם".

אז לאן הולכים מכאן?
"הייתי רוצה לבנות אמון עם המשטרה, לנסות להבין איך מגשרים על הפערים, אבל לא נראה שיש מישהו בצד השני שרוצה לדבר איתנו. הבאנו שורה שלמה של אמנים, כולל גדולים מחו"ל, והכל בוטל בשנייה האחרונה. זה נזק שקשה מאוד להתמודד איתו. אנחנו מחשבים מסלול מחדש. השנה לא נקיים את הפסטיבל. לא ברור לגבי שנה הבאה. נקיים אולי מסיבות קטנות בארץ, אבל לא חושבים עכשיו בגדול".

לא חושבים יותר בגדול. דוף 2018 (צילום: תומר אלטר)

זה לא רק זירקין. הרבה מאוד בכירים מדברים כבר עכשיו באופן גלוי שמבחינתם נגמרה התקופה של הפקת מסיבות גדולות בארץ. האם אימפריית הטראנס קורסת?

אחד הליינים שלא רק מחשבים מסלול לחו"ל אלא מיישמים אותו בשטח הוא מוקשה, מהליינים הבולטים בארץ. השנה הם הרימו פסטיבל טראנס בסיני, והם מתכננים להמשיך עם זה גם שנה הבאה. "היה תענוג לעבוד עם רשויות שרק רוצות שתבוא אליהן", אומר שגיב רייבי, אחד המקימים של מוקשה, "וזה ספוט מושלם, קרוב לבית, היה גן עדן".

זה העתיד שלכם?
"האמת? אנחנו לא בטוחים שאפשר להרים מסיבות בארץ. יכולים לבטל את המסיבה שלך כמה ימים לפני גם אם תעמוד בכל דרישות המשטרה".

בפורים שעבר הביא מוקשה 6,000 איש לפסטיבל שכלל גם מתחם למשפחות והפעלות לילדים. "יש אנשים שהתבגרו אל תוך הסצנה, והם רוצים לבוא עם המשפחה. מבחינתנו זה מעולה. זה מרכך מאוד את המסיבות האלה. מי יכול לא לחייך כשהוא רואה תינוק?".

מתחמי המשפחה הם אחד החידושים האחרונים בסצנה, שבתחילתה אי אפשר היה לדמיין ילדים במסיבה. גם בדוף רצו להיות ידידותיים לכל המשפחה, אבל אפילו זה עומד להיגמר – ההנחיה המשטרתית האחרונה אוסרת הכנסה של ילדים למתחם המסיבה.

עוברים לסיני. מוקשה (צילום: תומר יקותיאל)

היחס בין מפיקי הטראנס למשטרה ידע עליות וירידות. בעיקר ירידות. בשנתיים האחרונות יש החמרה רצינית ביחסים, בעיקר עקב מקרי מוות שהתרחשו במסיבות, כמו של טוהר דוד שהגיעה למסיבה לא מאושרת, התמוטטה, ומתה לאחר שלא פונתה לבית חולים. כמה חודשים לאחר מכן מתו שני אנשים נוספים במסיבת נוורלנד בגליל העליון, ככל הנראה בעקבות צריכה לא נכונה של סמים גם כן.

האם ההחמרה של המשטרה יכולה לעזור למנוע את מקרי המוות הבאים? מבלים, ובני אדם בכלל, יכולים להמשיך לצרוך סמים גם מחוץ למסיבות. יש מי שאומר שדווקא ההחמרה של המשטרה עם המארגנים הוותיקים – שיודעים את העבודה והרימו אינספור מסיבות שבהן איש לא נפגע – יכולה לגרום לתוצאה הפוכה. "אנחנו מתמוטטים תחת הרגולציה", אומר זירקין. "אנחנו רואים עכשיו יותר ויותר מסיבות קטנות ולא מאושרות. חלק מזה זה כמובן הרצון לחזור לפעם, לפני שהכל נהיה גדול. פסטיבלים זה כיף, וכל הסצנה נפגשת בפסטיבלים האלה, אבל יש גם רצון לחזור לרקוד בטבע, בלי גדרות, בקבוצות קטנות והומוגניות יותר. שנית, המסיבות הקטנות האלה אינן עוברות את אישור המשטרה פשוט כי לא מאמינים שאפשר להשיג כזה. זה מוביל לחזרה למסיבות הקטנות, מפה לאוזן, מחתרתיות, כאלה שכשאתה הולך אתה יודע שיש מצב שבאמצע הערב המשטרה מגיעה וסוגרת הכל".

לא אומרים את המילה "טראנס". פסטיבל דזרט בייס מבית פיוז'ן קאלצ'ר (צילום: גל אור יצחק)

אחד המפיקים שמתמודדים עם המצב החדש בצורה טובה הוא אלעד קורד, המפיק את הליין Fusion Culture ומארגן מסיבות גם בטבע וגם במועדונים כמו הבלוק. "כשאני מגיע למועדון אני לא צריך לחשוב על רישיונות, וזה כבר מקל על העבודה" אומר קורד, "ומה שעוזר לי הוא שכשאני מדבר עם המשטרה, אני יכול להגיד להם שאני לא עוסק בטראנס. זו מילה נגועה. זה מרגיע אותם".

קורד הגיע מסצינת הטראנס, אבל התרחק ממנה בעשור האחרון לכיוונים חדשים ומפתיעים. ליין המסיבות שלו מביא אמנים מחו"ל מז'אנרים כמו בייס, גליץ' ועוד ז'אנרים שאם שמעתם עליהם זה כנראה מהבחור הזה במשרד שממש ממש בעניין. "במקומות האלה אני מרגיש שאני יכול ליצוק יותר תוכן, ואני מתמחה במסיבות שלא עוברות אלף איש"

לאן אתה רואה את הסצנה בכלל הולכת מכאן?
"לחו"ל, אין ברירה. ישראל הייתה אימפריית טראנס, אבל הכל מתנפץ. זו לא רק תרבות שאנחנו מאבדים, זה גם כסף. אתה רואה בשנה האחרונה יותר ישראלים בפסטיבלים הגדולים בחו"ל, אתה רואה מסיבות בסיני, בהודו. אנחנו עכשיו בדיונים על שטח בקפריסין. יוקר המחיה עושה את שלו. אתה תראה גם יותר מועצות מקומיות נכנסות לתחום. באילת מנסים עכשיו להפוך את הטראנס למנוע כלכלי. יש טיסות זולות מאירופה, יש אירועים כמו הפאנג'ויה. אולי המועצות שאיבדו הרבה מאוד כסף בגלל ביטול הפסטיבלים יצליחו לארגן אירועים משלהם".

מסיבות שלא עוברות את האלף איש. מסיבה של פיוז'ן קאלצ'ר (צילום: גל אור יצחק, איפור: אמילי גליק וייל)

"סצנת הטראנס בישראל כבר עמדה בצומת הזה", אומר רועי פינצי, במאי ומפיק שעובד בימים אלה על הסרט התיעודי "להיות עם חופשי" שעוקב מקרוב אחרי המערבולות בסצנה. "בסופו של דבר זה סיפור על תרבות. תרבות שהגיעה מהשוליים, מהפריפרי, והביאה איתה ערכים שאתה יכול להגיד שהם נאיביים, של שלום ואחווה ולהיות אחד עם כולם. יש אנשים שאומרים שהערכים האלה כבר לא מתקיימים היום, בתרבות הטראנס הנוכחית. אני לא מסכים איתם. תרבות הטראנס התבגרה, ובאופן טבעי כשאתה מתבגר אתה מוותר על חלקים מסוימים באישיות שלך. כשאתה מדבר על מסיבות של אלפי אנשים, עשרות אלפי אנשים, אי אפשר לשמר את הדבר הנאיבי, המחתרתי. חייבים להיות אחראיים וחייבים לעבוד בשיתוף פעולה עם המשטרה ולכן האופי של האירועים השתנה, אבל הערכים נשארו שם".

סצנת הטראנס הישראלית התחילה כתרבות שוליים שלא הגיעה מתל אביב הקלאברית, אלא מהפריפריה. היא הביאה את שנות ה־60 היישר אל שנות ה־90, טיפלה באלפי חיילים משוחררים שחלקם חוו פוסט טראומה כי המדינה שלחה אותם להילחם עבורה וזנחה אותם כששבו משדה הקרב. זו גם הייתה תרבות שאפשרה לבליינים הצעירים לזנוח את המועדונים התל אביביים והסלקציה שלהם ולהחליף אותה במקום פתוח ומשוחרר שבו כולם שווים. לרגע אחד הייתה ישראל מעצמה בתחום החמקמק הזה שדוגל בערכים של חופש. לא רק סטארטאפ ניישן, גם טראנס ניישן. אם לא יהיה שינוי משמעותי בחשיבה של המדינה ושל המשטרה לגבי זכותם של אנשים לרקוד, הרגע הזה יחלוף, אם לא חלף כבר. מהמסיבה הגדולה בכיכר רבין כבר לא נשאר זכר, אפילו לא פיסת לכלוך.