טרק דרום אמריקאי

מתיאס אגואיו, אחד השמות החמים בתעשיית המוזיקה האלקטרונית, מספר על שיטת העבודה הייחודית של הלייבל שייסד, ומסביר למה הוא בכלל תופס את עצמו כפרפורמר

16 ביוני 2014

הביקור של מתיאס אגואיו בתל אביב בסוף השבוע האחרון לא היה הראשון שלו. למעשה, שמו מוכר ואהוב עוד מאז הוציא את אלבומו הראשון לפני כעשור. הסאונד הייחודי שלו, השילוב של הכלים החיים ושל קולו המעושן בטרקים שהוא יוצר ומופע הלייב המיוחד שלו, הפכו אותו לנערץ בקרב אוהבי אלקטרוניקה מגוונים שונים. נדמה שהכריזמה הקסומה של אגואיו נובעת מזהות המורכבת מהשפעות רבות: הוא נולד בצ'ילה ועזב אותה עם הוריו, שהוגלו בתקופת הדיקקטורה של פינושה. את ילדותו ובגרותו המוקדמת העביר בקלן, לאחר מכן חילק את זמנו בין פריז לבואנוס איירס ובשלוש השנים האחרונות הוא מתגורר בברלין. "אבל עוד לא חוויתי כאן חורף אמיתי", הוא מציין, "את החורף השנה, למשל, ביליתי באזורי הטבע בצ'ילה עם להקה שאני עובד איתה כרגע. נסענו להופיע גם במקסיקו". למרות הנדודים הרבים, נדמה כי הפרק הארוך בקלן הביא את אגואיו (41) למה שהוא היום. לא בגלל ההשפעה האמנותית כמו בשל הקשרים והקרקע המוזיקלית הפורה שפגש שם: "העניין הטכני שלי במוזיקה התחיל ממש מילדות. הייתי קונה טייפים ומשחק איתם ומקליט בארבעה ערוצים. באמצע שנות ה־90 שטף הטכנו את קלן. היה אז מקום שנקרא הליקוויד סקיי. זה לא היה ממש מועדון אלא מין בר ללא שום רחבת ריקודים, ולשם הגיעו כל המוזיקאים של העיר באותה תקופה והחליפו רעיונות, רשמים ומוזיקה". במקום הזה פגש אגואיו את מייקל מאייר, שעזר לו רבות בעבודתו על המוזיקה שיצר אז. לימים הפך מאייר לאחד מבעלי הלייבל המצליח קומפקט, ובאופן טבעי אגואיו החל לשחרר שם את הרליסים שלו- בתחילה היה זה כחצי ההרכב "קלוסר מיוזיק" עם האמן הגרמני דירק ליירס ולאחר מכן את הריליסים הראשונים שלו כאמן סולו, כולל את שני אלבומיו הראשונים.

פאשניסט ודיג'יי. מתיאס אגואיו. צילום: Yula Kasprzak
פאשניסט ודיג'יי. מתיאס אגואיו. צילום: Yula Kasprzak

"היה לי נוח ומספק מאוד, לא חשבתי בכלל על להקים לייבל משלי", אומר אגואיו, "כולם התחילו אז לייבלים ובאמת הייתה הרגשה שיש שפע ושזה לא הכרחי. אבל במהלך שהותי בארגנטינה ובאמריקה הלטינית התחלתי לשתף פעולה עם אמנים רבים מהאזור. לאט לאט הבנו שיש לנו הרבה מוזיקה שאנחנו רוצים לחלוק עם הרבה אנשים וחיפשנו פלטפורמה לשחרר אותה. לא היה נראה לנו נכון לשחרר אותה בלייבל שכבר קיים או לחלק אותה ללייבלים שונים. היה צורך בקורת גג משותפת לכל הדבר הזה". כך התחיל הלייבל קוממה, ששניים מאמניו יגיעו עם אגואיו בשישי הקרוב למועדון הבוטלג, כדי לנסות לתת טעימה מגוונת של הסאונד המדובר שלהם. מעבר לארט היפהפה של הלייבל ולרשימת האמנים הנאה שחתומה על תקליטיו, קוממה כבר שחררו כמה להיטי רחבות, ביניהם "Geffen" של האמן בארנט, שהפכו את הלייבל למפורסם ומצליח. העובדה שקומפקט, מאייר וחבריו הנוספים של אגואיו, היו חברת ההפצה שלהם, היוותה גם היא מקפצה משמעותית. כאשר אגואיו מדבר על קוממה הוא עושה זאת בלשון רבים וזאת אף שהוא מייסדה ומנהלה הרשמי. זוהי התנסחות שמצלצלת משונה בהתחלה, אך למעשה מצביעה על האופי המיוחד של הלייבל ועל שיטת העבודה הייחודית שלו: לא מדובר רק בפלטפורמה לאמנים המעוניינים להוציא את המוזיקה שלהם, אלא בית תומך של ממש, מקום שבו הם יכולים ליצור מההתחלה את המוזיקה שלהם תוך כדי שהם נועצים, נעזרים ומסתמכים האחד על השני.

"קוממה בשבילי, זה פרויקט שיש לו הרבה אג'נדה של עזרה הדדית ושיתוף הדדי. זה חלל קומונלי לאמנים, שיכולים לעבוד אחד עם השני בצורה שונה, במובן הרוחני אבל גם במובן הפיזי – מקומות חדשים שנותנים לנו השראה ליצור. אפשר בעצם לומר, שבתשתית יש לזה בסיס פוליטי. קשה לנו למצוא זמן להיות כל האמנים ביחד, לעשות מוזיקה יחד, אבל יוצרים הזדמנויות שמאפשרות את זה: למשל בשנה שעברה חלק מהמוזיקאים שגרים בקולומביה הגיעו לגרמניה, והתמקמנו כולנו באזור כפרי ליד ברלין כדי לעבוד. היה שם חלל שיתופי ומוזיקאים עזרו אחד לשני, אם זה בהיבט הטכני של לעזור לסיים טרקים או בנגינה על כלי. זה היה תהליך קהילתי שמעשיר את המוזיקה, שהופך את תהליך היצירה לכיפי יותר ועושה את העבודה קצת יותר חיונית".

זו שיטת עבודה שחשבת עליה מההתחלה? או יצרת תוך כדי תנועה?

"אלו היו מחשבות לנוכח הניסיון והחוויות שצברתי ביצירת מוזיקה. כל דבר שעשינו היה תגובה לאנרגיות ולדברים שקרו ולצרכים שהיו. כאשר שני אמנים עושים משהו ביחד תמיד יש דינמיקה שאתה לא יכול לשלוט בה או שלא צריך לשלוט בה. יש הפתעות וצריך להתרגל אליהן. לאנשים שמעורבים בלייבל יש דברים מעניינים להגיד, יותר משמתאפשר להם במסגרת הריליסים. לכן גם יצרנו את הרגיו אינטרנט של קוממה. זה כדי להראות צד אחר שלנו. זו המוזיקה שאנחנו אוהבים. חשוב לנו גם לשקף נוף מוזיקלי שיש בו קונספטים אחרים מאשר של מוזיקת שגרתית".

"הרבה מהיצירה שלי זה גוף". צילום: Roman Szczesny
"הרבה מהיצירה שלי זה גוף". צילום: Roman Szczesny

דינמיקת האלתור והזרימה של אגואיו שניכרת בדבריו ובשיטות העבודה שלו נוכחת גם, לא במפתיע, במופע שלו כמוזיקאי. הוא משלב אותה בתקלוט אלמנטים ממופע הלייב – שימוש בכלים שונים, מכונות, שירה וריקוד, ומציג מין מופע הזייתי שבתחילה אולי מקשה על החיבור האוטומטי של הקהל, אך בהמשך יוצר אינטימיות מיוחדת איתו. "זה די.ג'יי־סט עם תוספות. אני חושב שלאורך השנים המופע הזה הולך ונהיה יותר קיצוני. אני גם מאלתר הרבה. אם אני מפתח שיר במועדון זו השראה אחרת מאשר כשאני עובד בסטודיו. כי שם אתה שר בצורה אחרת לגמרי. זו הסיבה לכך שהרבה רעיונות לטרקים מגיעים אצלי מתוך המופע עצמו".

אז אתה מחשיב את עצמך יותר כפרפורמר מאשר מפיק?

"בהחלט. פעם נתבקשתי להתראיין למאמר שדיבר על האספקטים הטכניים של היצירה שלי בסטודיו והבנתי שאני מאוד מקושר לחוויה שלי על הבמה. כי הרבה מהיצירה שלי זה גוף. והגוף עובד טוב יותר על הבמה".