יהיה בסדר ואולי אפילו יותר מזה

בסרט "חצות בפריז" של וודי אלן, שמלא בפגישות של אושיות יצירה ותרבות היסטוריות בסיטואציות סוריאליסטיות של מסע בזמן, אומרת דמותו של פול: "נוסטלגיה היא הדחקה של הווה כואב". זה משפט יפה ושגוי. הנוסטלגיה היא שקר וצריך לירוק לה בפרצוף.

השבוע ציינתי את יום הולדתי ה־29, וחשבתי על השנה האחרונה וגם על אלה שלפניה, על צמתים שחלפתי על פניהם ועל חוויות, חיוביות ושליליות, שעברתי. נזכרתי איך בגיל 8, כשהייתי יתום מאב כבר שלוש שנים, למדה איתי ילדה שאביה גסס מסרטן. קיוויתי ששותפות הגורל הזו תקרב בינינו ותוציא אותי ממעגל הבדידות נטול החברים שהייתי בו – דמיינתי תרחיש שבו אשתף אותה בסיפור שלי על כך שאין לי אבא. טעיתי. אבא שלה מת והיא לא שמה עליי. לא היינו קרובים, אז נגררתי לעצבות, לא על האובדן שלה, אלא על הפספוס שלי, שאמנם לא היה תלוי בי, אבל כיוון שהייתה לי הזדמנות שלא התממשה, תפסתי את עצמי כמפסיד הגדול בסיטואציה הזו.

21 שנה אחרי, בחשש רב בהתחלה, חגגתי יום הולדת עם חברים. הגיעו הרבה אנשים שציפיתי לראות וגם כמה שהנוכחות שלהם הפתיעה אותי לטובה. אולי הם רק חלפו שם, אבל אני הרגשתי טוב. גם הקיר בפייסבוק התמלא בברכות, חלקן מושקעות ואחרות גנריות (וזה בסדר ממש). גם אם האלגוריתם של פייסבוק הוא שדחף אנשים לחשוב עליי, ולו לרגע, ולהשקיע את המאמץ המינורי בכתיבת "מזל טוב!", זה היה עולם ומלואו, כזה שלא זכיתי ליהנות ממנו בעשור וקצת הראשונים של החיים שלי, בדיוק בתקופות שבהן הרגעים הכואבים מורגשים, חרתים ומעצבים את האישיות במלוא עוצמתם.

העתיד הקולקטיבי אולי יתפוצץ לנו בפנים, אבל כאינדיבידואלים, אין לאלה מאיתנו שאינם רוצים לשקוע בדכדוך אלא להישיר מבט למציאות של הווה מורכב ועבר מכוער ולשלוח אותה להזדיין. כל שנה, עם ההתרחשויות והקטסטרופות שלה, גרועה יותר מקודמתה, או לפחות ככה נדמה בזמן אמת. זה השקר שאנחנו מספרים לעצמנו – שאת החרא הנוכחי יכסה חרא חדש. אבל זה לא מה שיהיה. גם אם לא נצליח לעצב את המציאות כרצוננו, אנחנו שולטים בתחושות שלנו, ומניסיון העבר (הלא תמיד מוצלח), דבר אחד ברור – יהיה בסדר ואולי אפילו יותר מזה.