גם לחפש רגע של מדיטציה הופך לבלתי אפשרי בזמן מלחמה
"אלוהים כמה רציתי קצת שקט נפשי. כמה רציתי להכנס לסטודיו, לשכב על מזרן יוגה ולעשות כאילו הכל בסדר. לצערי, לחיים היו תוכניות אחרות. כל שיעור שנכנסתי אליו, נשמתי לתוכו, עצמתי עיניים, הייתי בתוך המוד ובום - אזעקה" // טור אישי ותזכורת חשובה לשמור על הבריאות הנפשית שלכם
אני אדם אקטיבי, כך ששבועיים לתוך המלחמה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. במילים אחרות, אני לא כל כך אוהבת לשהות בין ארבעת הקירות שאני משלמת עליהם שכירות כל חודש, ומעדיפה לבלות בחוץ עם אנשים. תמיד. כמה שהבית שלי נעים ומלא עציצים ושמש ואהבה ואנרגיות טובות, בא לי להיות בחוץ בתנועה מתמשכת.
זו הסיבה שכבר שלושה ימים אחרי תחילת הלחימה חזרתי למשרד, בעוד שאנשים העדיפו לא לצאת מהבית מפחד. הבנתי שעוד דקה אחת בבית לבד מול החדשות, וזה כבר דיכאון קליני וחרדות. לקום בבוקר וללכת למשרד החזיק אותי יפה מאוד, אבל שבועיים לתוך המלחמה הבנתי שאני צריכה תעסוקה גם לשעות הערב הפנויות. אז התחלתי לעשות יוגה.
תמיד רציתי להיות בכושר, או לפחות להכריח את עצמי לצאת לשיעור יוגה קליל כדי לשקר לעצמי שאני עושה כושר. נרשמתי לסטודיו נעים, והאופציות היו בלתי נגמרות. זה מאוד שימח אותי, הרגשתי שיש לי הגנה מהעולם. או לפחות ככה חשבתי. במקום לצפות בחדשות אני אלך לעשות יוגה ופילאטיס ומדיטציה ויהיה לי כיף.
החברים אמרו שאני בהדחקה של המלחמה עם ״עזרה עצמית ספורטיבית״. סבבה, אני אקח כל דבר שיעזור לי לשכוח שמתו מעל ל-1400 חיילים ואזרחים, חלקם חברים מהמסיבה בנובה. אני אקח כל דבר שיגרום לי לשכוח שאנחנו במלחמה קיומית על הזכות שלנו להגן על עצמנו, אפילו אם רק לרגע. בחיי, אני אקח הכל בשביל קצת הדחקה ולא להיות בבית. אז לקחתי ספורט. מה שלא ידעתי זה שכמעט כל שיעור יוגה אקראי שאגיע אליו – יתלווה באזעקות.
אלוהים כמה רציתי קצת שקט נפשי. כמה רציתי להכנס לסטודיו, לשכב על מזרן יוגה ולעשות כאילו הכל בסדר. לצערי, לחיים היו תוכניות אחרות. כל שיעור שנכנסתי אליו, נשמתי לתוכו, עצמתי עיניים, הייתי בתוך המוד ובום – אזעקה. בחיי שלא יורים כל יום על תל אביב, האזעקות כאן הן בערך 5 פעמים בשבוע, לרוב פעמיים ביום – ואיכשהו כולן מתכנסות לשיעורים הספציפיים שאליהם אני הולכת.
כל שיעור יוגה, מדיטציה או פילאטיס שהשתתפתי בו, כלל בתוכו אזעקה. האזעקה כמובן לא תגיע בתחילת השיעור, על מנת שנהנה משקט רגעי של שעה, אלא תמיד באמצע, ברגע של החיבור במדיטציה עם הנפש, ברגע של המתיחה הכי כואבת בפילאטיס, ברגע שהזיעה נמרחת לי על המצח ביוגה. ברגעים האלה, חמאס מחליט שזו שעה טובה להודיע שאנחנו עדיין באיום קיומי.
התלונות שלי פריבילגיות, אין שאלה אפילו. הישוב שלי לא התמוטט, משפחתי איננה חטופה, לא פוניתי מביתי, מקום העבודה שלי עדיין פועל ונפגעתי מהמצב רק בעקיפין דרך חברים ומכרים שנרצחו בפסטיבל. אבל הדיכאון והאבל הקיומי שכולנו חווים הוא עמוק ומשותף לכל אזרחי המדינה הזו. הדרך שבה אנחנו יכולים לשחרר קצת את העצב ולתת לעצמנו רגע של חסד, הוא באמצעות עזרה עצמית ושיתוף ולהיות שם אחד עבור השני.
אזרחי המדינה הוכיחו בחודש האחרון בצעד ברור: אנחנו כאן עבור כולם. כולם כאן עבור כולם. אז תמגנו את עצמכם בעזרה עצמית, לכו לפילאטיס או ליוגה או לשיעור ציור. תורידו את הסרט שאתם מתכננים לראות כבר חודשיים ועוד לא היה לכם זמן, תפגשו עם המשפחה, תפגשו עם חברים, תשבו לשתות בירה בשקט, תתחבקו. רק אל אל תשארו לבד בבית.