ימי החגיגה הקוסמופוליטית בדעיכה, אבל סולן גוגול בורדלו יודע מה חשוב

יוג'ין הודז, הסולן המשופם והאנרגטי של גוגול בורדלו, חוזר לישראל כבר בפעם הרביעית. ככה זה כשאתה מהגר בדם - אתה מחפש לבנות בית בכל מקום שיקבל אותך. אבל המקום הכי מיוחד בשבילו הוא עדיין המולדת: אוקראינה

גוגול בורדלו (צילום: יח"צ)
גוגול בורדלו (צילום: יח"צ)
6 ביוני 2017

אין שום פער בין הפרסונה הבימתית לחיים האמיתיים של יוג'ין הוּדז (האיות האנגלי Hutz הוליד את השיבוש השגור בעברית "האץ"), הסולן האנרגטי של להקת הפאנק גוגול בורדלו, שיופיעו בישראל בפעם הרביעית בשבוע הבא. אפשר להעריץ את גוגול בורדלו, שעשו את המיקס בין מוזיקה מזרח אירופית לפאנק רוק הרבה לפני שזה היה טרנד (מתישהו באמצע העשור הקודם), ואפשר להתעייף מהשצף ההיסטרי שלהם, אבל אי אפשר לפקפק בכך שהם עושים את הדבר היחיד שהם רוצים לעשות. להודז יש שפם של פיראט, קול רועם ואגו של ראפר.

אתם תכף מוציאים אלבום חדש, ראשון זה ארבע שנים. איך הוא נשמע?

"אחי, האלבום החדש שלנו נשמע לי ממש פאקינג טוב. אתה תשפוט אותו בעצמך, אבל לי הוא נשמע פנטסטי – אני הפקתי אותו! היה כיף להתיישב מאחורי ההגה. עבדנו בעבר עם מאסטרים גדולים בתחום ההפקה – ריק רובין, סטיב אלביני, מפיקים מבריקים שלמדנו מהם המון. אבל אף אחד חוץ ממני לא יכול להבין מה זה גוגול בורדלו. אני זה שהמוזיקה נמצאת אצלו בראש והוא מוציא אותה לעולם ואף אחד לא מכיר את זה טוב ממני".

התמהיל המוזיקלי שלכם מקורי, אבל אתם די עקביים מאלבום לאלבום.

"אני חושב שהמשכיות היא סימן ההיכר של אמן גדול. תחשוב על פיקאסו או על מרק שאגאל. זה סימן לכך שהאמן מדבר ממקום שהוא כבר בחר והתחייב אליו".

אז אתה מרגיש מחויב לעבר שלך.

"לחלוטין לא. זה לא מגיע ממחויבות, זה פשוט מגיע מהמערך הביו־אלקטרי של ההורמונים והגנים שלי. ואז הלהקה עושה את הקסם שלה על כל זה. יותר מכל דבר אחר, זה מבוסס על רגש. ברגע שאמרתי 'בחירה', אמרתי 'מחויבות', אבל התכוונתי בעיקר למחויבות לאני הפנימי שלך, לביטחון".

אתה כותב בעיקר באנגלית, ברוסית ובאוקראינית, אבל גם בעוד כמה שפות. איך אתה בוחר לאיזו שפה לעבור מדי שורה?

"לכל שפה יש היתרונות, המלודיה והרגישויות שלה. בשנים שגרתי בדרום אמריקה הייתי מחובר מאוד לפורטוגזית ולספרדית וראיתי אותן במלוא ההדר המחרמן שלהן. כל שיר מגיע עם דחף לשפה אחרת, ובהתחלה הייתי פשוט דובק ברעיון המקורי. אז הגיעה תקופה שבה הייתי מנסה לשכתב טקסטים, לשבור את הברית הקדושה של ההשראה. אבל בסוף אתה תמיד מגלה שרק הרסת את מה שהגיע לבד. אז החלטתי להפסיק לנסות לקלקל את הברית הקדושה".

יוג'ין הודז בהופעה (צילום: יח"צ)
יוג'ין הודז בהופעה (צילום: יח"צ)

אתם אחת הלהקות היחידות שהופיעו בישראל כמה פעמים בשנים האחרונות. רוב הלהקות באות לפה פעם אחת, גג פעמיים, ולא חוזרות.

"כבר יש לנו סוג של מערכת יחסים עם המקום. זה בדם שלנו. קודם כל, זה כמובן עניין של קהל – אנחנו יכולים לחזור לישראל או לארגנטינה או ליפן כי יש ביקוש להופעות שלנו. אבל כן, להקה לא משיגה שום דבר מביקור חד פעמי במקום. סתם, סימנת וי וזהו. אני מעדיף לבנות יחסים יותר מורכבים עם מקום. חוץ מזה, רוב המוזיקאים שאני מכיר שונאים טורים. אני לא מבין מה יש לא לאהוב! בסדר, יש כמה דברים גרועים, אבל התמצית של הדבר, פאק, זה כל הקטע! אני תמיד אוהב יותר מוזיקאים שמכורים להופעות, למשל איגי פופ, או דבי הארי מבלונדי. אלה האנשים שלי. ואם אני נתקל בהם היום, אני קולט שהם עדיין רעבים להסתובב בעולם, אפילו שהיו להם קריירות מגה מדהימות והם קיבלו את כל החשיפה שבעולם".

אתה לא מרגיש את השחיקה בעצמך אף פעם?

"בטח שכן, אז בסדר, אתה נשרף לכמה זמן. קיבינימט. מלקק את הפצעים וממריא שוב. זה עניין של הרגל, ובהתחלה צריך קצת להילחם בעצלנות, אבל זה כמו אמנויות לחימה – בהתחלה קשה להגיע לאימון, ואחר כך האימון עצמו ממלא אותך באנרגיה".

כשגוגול בורדלו יצאו לאוויר העולם בסוף שנות ה־90, הרב תרבותיות השמחה ופוליטיקת המהגרים חובקת הכל שלהם היו די באופנה. אבל הזמנים השתנו: מה שהיה נראה כמו חגיגה קוסמופוליטית נטען כיום במשמעויות פוליטיות די עכורות ("לא משנה אם אתה דונלד טראמפ או אם אתה אנרכיסט", הם שרו מתישהו באמצע העשור הקודם). בטח כשחושבים על המצב שבו נמצאת ארץ הולדתו של הודז בשנים האחרונות.

מה עם אוקראינה? אתה חוזר לשם הרבה?

"כן, אני מבקר שם כל הזמן. יש לי המון חברים שם, עם חלקם אני משתף פעולה עד היום".

ומה אתה חושב על המצב הפוליטי שם, מול רוסיה?

"עוד לא סיימת את המשפט וכבר נהיה לי כאב ראש. בוא נגיד שכל מדינה חופשייה לבחור את הגורל שלה ואת הערכים שלה. וזהו. נשאיר את זה ככה".

יש לכם שורה ברוסית בשיר "Wonderlust King" שאומרת "אני לא יהודי, אבל יש משהו דומה". למה התכוונת?

"יש לי שתי תשובות על זה. הראשונה: בתחילת שנות ה־2000 חזרתי לאוקראינה. הייתי בטריפ כזה של לגלות מחדש את הסיפור שלי מנקודת מבט של מישהו שכבר שקע בניו יורק. רציתי לגלות את כל השורשים של המשפחה שלי. באותה תקופה בדיוק עשו שם כמה פסלים לזכר השואה, עם שתי דמויות שעומדות זו ליד זו: צועני ויהודי. החוויה הזאת, של להיחשף ככה לדמיון בין שני השבטים האלה ובין הדברים שהם פגשו במזרח אירופה – היהודי הנודד והצועני הנודד, נפגשים פתאום באתר זיכרון. זה כמובן נכנס לכתיבה שלי, בשורות שניסו למצות את החוויה הזאת. ומובן שכשאתה מגיע ממזרח אירופה אתה פוגש הרבה אנשים שהם קצת צוענים, קצת יהודים, קצת ליטאים, קצת אוקראינים, קצת הונגרים. שזה בדיוק המיקס שלי. אלה האנשים שלי".

והתשובה השנייה?

"ראית פעם את האף שלי?".