לאקסים שלי יש ילדים, ואני מגדלת ספלים בקטריאליים בכיור

נתחיל מהסוף. כל האקסים שלי נשואים. הראשון לשכנתו לספסל לימודי הקולנוע, השני לשחקנית גרמנייה שהתאהבה בו ובעיר הלבנה והשלישי ליזמית אופנה. אולי בכל זאת עשיתי משהו נכון בחיים האלה? ידעתי מתי ללכת, להרפות, לאהוב פחות, זכרתי שאם אוהבים מישהו עדיף לשחררו לחופשי ועוד כל מיני ציטוטים משירים מוכרים? עושה רושם, על פניו, שלא צילקתי את נפשם לבלי הכר או חלילה רמסתי כל חלקה טובה של רצון לחיות, ועוד חיים נורמטיביים. למעשה הכשרתי קרקע. השקיתי פרח. לימדתי אותו לרדת לבחורה ולהגיד על זה תודה, לסחוט את הסמרטוט של הספונג'ה כמו שצריך ולבקש סליחה. הרבצתי בו תורה, התשתי אותו בוויכוחים, הכנתי לו פולנטה, הייתי הסכין שעליה מתגלחים. הייתי מגש הכסף שעליו מגישים מינוי ל"הארץ", תמי 4 וחיתולים מלוכלכים.

מצד שני – בואו נסתכל לאמת בג'יפה שבעין: הם הקימו בית בישראל, לשניים מהם יש כבר שני ילדים, ואילו אני לכל היותר מגדלת ספלים בקטריאליים בכיור. יום המשפחה שחל היום, פעם יום האם, הוא זמן לא רע לנסות להבין איך זה בעצם קרה. איפה אני ואיפה הם. הרי לפי התחזיות, בשלב הזה הייתי אמורה לקלוע צמות לאיזו מינימי באד אס כמעט כמוני, ללמד אותה לטרוף טרטר בקר ולפרק אויסטרים על הבוקר. במציאות, הקשר הכי רציני שניהלתי השנה הוא עם הסטודיו לפילאטיס.

[tmwdfpad]לפני כמה שבועות, באישון לילה, קיבלתי הודעה מפתיעה. על הקו: חברה מתקופת התיכון שרק עכשיו נכנעה לכוחות האופל הכחלחלים של פייסבוק. יש לנו אותו שם פרטי, קול דומה, ופעם לפחות היה לנו עולם ומלואו במשותף והיינו מוכנות לספר לכל מי שרק היה מוכן להקשיב שאנחנו מחוברות בירך, חולקות אונה ולא יודעת מה. בסוף החיים קרו והופרדנו בלידתנו קצת אחרי סוף התיכון. היום היא מתחזקת קריירה בניו יורק, תינוקת מתוקה ובעל פרופסור. אני, כאמור, דחיתי את הכלים למחרתיים.

אני והם, הם ואני. אני ואני. כלומר, אני לא בתחרות כאן, אבל הפרספקטיבה, לעזאזל. ברוח הימים פניתי לגוגל ושאלתי: “היי גוגל, מה הולך ככה נשמה? מדוע אני עדיין לבד? בגילי אימא שלי כבר הייתה אם חד הורית ונאבקה במשכנתה בכוחות עצמה". הגעתי לאייטם על אם שילדה שמינייה ולא עומדת בתשלומים. יכולתי עד עכשיו כבר להיות גרושה ולנגב מלא טוסיקים. מה אני עושה לא נכון? אוף.

בסוף עניתי לעצמי כל מיני דברים. נגיד, שיש דברים שאי אפשר לתקן. שיש משפחות שעדיף להרוס כשהן קטנות. שזה כישרון להודות בטעות, להתחיל מחדש, לאפס את המערכת. אם יש דבר שחשוב להיות בו טוב בחיים, זה לדעת איך לבחור דגים ומתי לקום וללכת. מתישהו נמאס לי לחשוב בחרוזים ונרדמתי. לבד. עזבו אותי, נו. זה מסובך.