יום הולדת משלך: איך זה לחגוג בכל שנה עם אחות תאומה?

עוד פחות מחודש אני חוגגת יום הולדת. גם לאחותי יהיה יום הולדת. נולדנו באותו יום, באותה שעה, באותה שנה. אני ואחותי התאומה – ירך מירכי, צלע מצלעותיי, עוגת יום ההולדת החצויה של חיי.

שנים אני שומעת מאנשים שהם שונאים ימי הולדת וחוטפים דיכאון יום הולדת, כל אחד מסיבותיו הוא – אחד זה מביך אותו, אחת חושבת שהיום הזה צבוע וכולם מוכרחים לברך אותך, השלישי מאמין שזה יום של חשבון נפש, סיכום שנתי שגוזל אנרגיות מעצמך. אני תמיד שנאתי יום הולדת כי הוא לא היה שלי ורק שלי. פיסת הנדל"ן הזאת נחלקה בין אברהם אבינו ללוט, אין ברירה, חייבים לוותר. שנים רציתי יום הולדת משלי ולא ידעתי לבטא את זה – אני רוצה שייתייחסו רק אליי, אני חוגגת יום הולדת, אני כלת השמחה, דמיינתי שולחן ענקי עם בלונים וקונפטי, אימא תכין המון עוגות וכולם ישירו לי "היום יום הולדת לרות". אבל הנה נעמי מופיעה על כיסא עם זר פרחים על הראש וגם אותה מרימים כמספר שנותיה, כמוני, ועוד פעם אחד לשנה הבאה, כמוני.

עם הזמן העלמתי את נעמי בחוויית יום ההולדת שלי, לא יכול להיות שהילדה שאני חיה לצדה יום יום, חולקות את אותם הצעצועים, לומדות את אותם הספרים – היא ואני נחגוג יחד גם יום הולדת. עד כאן. זה הקו האדום שלי, אני רוצה יום הולדת שהוא שלי ורק שלי, כמו ילדה רגילה. אפילו שקיבלנו את אותן המתנות סירבתי לקבל את עול הגזרה עליי, אני זו לא היא.

זה כעשור שאני ונעמי לא חולקות את אותם הצעצועים ולא לומדות מאותם הספרים. יש חור ענקי בירכי, יש צלקת ענקית בצלעותיי, והעוגה על שולחני נאכלה ברובה. היום אני מסוגלת להתמודד עם העובדה שיש לי אחות תאומה שגם לה יש יום הולדת. אני כבר לא חשובה, נעמי היא החשובה. כשיריית הזינוק תישמע, אברך אותה לפניי.