אין לי כסף אין לי: חמישה סרטים ישראלים שמחטטים ביוקר המחיה

מנתק המים (2013)

גיבור סרטו של עידן הובל הוא הוא גבי (משה איבגי), שחולם שבנו בועז יהיה כדורגלן מצליח, אבל לעצמו אין לו שאיפות. גבי מתפרנס בקושי מעבודה שהופכת אותו לשנוּא הציבור – הוא מנתק את המים לאנשים שלא משלמים את החשבון. כעובד קבלן גבי מקבל 11 ש"ח לניתוק – יותר ניתוקים, יותר שכר. גבי הוא האיש הנעלם, זה שאף אחד לא מבחין בו עד שהוא מפריע. הוא מלקט שקל לשקל לפרנסת המשפחה, ומנסה לשמור על כבודו במציאות שבה הוא קורבן של השיטה לא פחות מאלה שמכוונים אליו את זעמם. דמותו של מנתק המים מבוססת על אביו של הבמאי, שסיפר שבנעוריו הלך איתו לחלק התראות לפני ניתוק.

הסרט עוקב אחרי גבי בעבודת יומו: בהתחלה הוא מנתק את המים לזקנה ענייה וחסרת אונים (רות גלר ברגע עצוב במיוחד), בהמשך הוא נתקל באנשים פחות עניים והרבה פחות חסרי אונים שתוקפים אותו באלימות. ויש גם את האבא של עמית לקבוצת הכדורגל של בועז, שיש לו בית נאה ומכונית חדשה בחניה, ונראה שסתם לא בא לו לשלם. הכנסה נוספת יש לגבי ממכירת הצינורות המפורקים לסוחר מתכות, אבל בחנות נעלי הספורט הוא משלם בצ'ק דחוי. אין כאן סיפור במובן הקלאסי, יש רק שגרה מתישה פיזית ונפשית, וזה בדיוק העניין.

 

משכנתא (2006)

הקומדיה הקצרה (50 דקות) והמרה של שרון מימון וטל גרניט ("מיתה טובה") היא אולי היחידה שעוסקת באופן ישיר בהשפעה המידית של יוקר המחיה על חיי גיבוריה. הזוגיות המאושרת של בני ואסתי מרמלה (אלי פיניש והילה סורז'ון-פישר) חוטפת זפטה כשביום אחד הם מאבדים את פרנסתם – הפיצוצייה שלו פושטת רגל, והיא מפוטרת מעבודתה כעוזרת בית, אחרי שבעלי הבית מוצאים אותה משתכשכת עם בעלה באמבטיה שלהם. תוך זמן קצר החשמל בדירת השיכון שלהם מנותק, אחר כך גם המים, והם מתעכבים בתשלום המשכנתא. פקיד הבנק מודיע להם שדירתם תעוקל בתוך חודש אם לא ישלמו חוב של 50,000 שקלים.

בצוק העיתים השניים מנסים למצוא פתרונות יצירתיים להשיג את הכסף. בני מתחיל לעבוד בנגרייה ומגלה שכל עובדיה קטעו את אצבעותיהם כדי לתבוע את הביטוח. "אתה רואה את האצבע הזאת? עם זה חיתנתי את הבן", אומר לו מנהל הנגרייה (זאב רווח). אסתי מצידה בוחנת את האפשרות להיות אם פונדקאית, כמו אישה שפגשה בשירות התעסוקה. "לחיות עם שתי כליות היום זאת פריבילגיה" אומרת מרגלית, עובדת בחנות נעליים שמשלימה הכנסה כמתווכת תרומות איברים ופונדקאות. אסתי ובני מנסים לעצור זה בזו מלפגוע בגופם, אך אינם מוצאים פתרונות אחרים. "כשהעוני דופק בדלת, האהבה בורחת דרך החלון", אומרת איריס (אוולין הגואל), אחותה הבכורה של אסתי, הנשואה לגבר אמיד ובוגדני. אבל זאת כאמור קומדיה, ובני מקריב עוד כמה אצבעות עד ההפי אנד האירוני.

דרייבר (2018)

יוקר המחיה אינו הנושא המרכזי, אבל הוא ניכר מכל פינה ב"דרייבר" שנבחר על ידי פורום מבקרי הקולנוע בישראל כסרט הטוב ביותר של 2018. סרטו האנושי והחם של יהונתן אינדרוסקי מספר סיפור כואב על רקע עולמם של מאכערים חרדים, שמחפשים מיני דרכים להתפרנס. אחד מתכנן לגנוב עגלות ולמכור אותן בשטחים, אחר מתכנן לשכור משאית כדי לנסוע לירושלים המושלגת ולהביא שלג לבני ברק.

הסרט מתמקד בנחמן רוזומני (משה פולקנפליק), נהג מבני ברק שמסיע שנוררים בין נדבנים, ומנחה אותם כיצד לסחוט את המיץ מהסיפורים העצובים שהם מספרים על מנת להגדיל את התרומה. אם מישהו זקוק לכסף לצורך הליך רפואי יקר, או כדי לחתן את בתו, נחמן יודע להעשיר את סיפוריהם בפרטים קורעי לב. אשתו נעדרת מהבית (היא עזבה אחרי מות בנם) והוא מגדל לבד את בתו בת ה-9, ולוקח אותה לארוחות דשנות בחתונות שאליהן לא הוזמנו. בצוק העיתים הם מתפלחים גם לניחומי אבלים, וזה עצוב ומצחיק גם יחד.

אור (2004)

אמא זונה, בת בתיכון שתופסת פיקוד, דירה צפופה, שכן נחמד מהדירה למעלה, מצלמה סטאטית ופס קול שתקני – אלה המרכיבים של "אור", סרטה הראשון של קרן ידעיה שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן. רותי, בגילומה של רונית אלקבץ, היא אשה מחוקה וחסרת ערך עצמי, שמתעוררת לחיים רק כשהיא מתאפרת ויוצאת לשיטוט הלילי. יותר משהיא עושה זאת למען פרנסתה, נראה שהיא מכורה לזנות, מעין מזוכיזם קשה לפענוח. הבת, אור בגילומה הטבעי וחסר העכבות של דנה איבגי, מוצאת לאמה עבודה בניקיון, בתקווה שכך תוציא אותה ממעגל האימה. היא עצמה שוכבת עם כל נער מזדמן כסוג של תחליף אהבה. רק עם הנער השכן, שאצל משפחתו היא נוהגת לאכול ארוחות צהריים, היא לא ממהרת לשכב בניסיון להגדיר את יחסיה עמו במונחים אחרים.

הטיפול הקולנועי שמוענק לחומרים האלה הוא נזירי, קשה ועקשני. הפסקול מורכב רק מרעשים, מדיבורים ומשתיקות. הדממה הזאת נמצאת גם במצלמה הסטאטית, כשהדמויות נכנסות ויוצאות מהפריים, לעתים מהלכות בשוליו, כפי שהן חיות בשולי החיים. בדומה ל"ז'אן דילמן" של שנטל אקרמן, המצלמה לוכדת פעולות יומיומיות מתמשכות כמו שטיפת כלים, ונשארת במקומה גם כשהן מסתיימות, בניסיון לייצר קצב של חיים השונה מהקצב הקולנועי המקובל.

הסירו דאגה מלבכם (2021)

הכוכבת הצרפתייה ברניס בז'ו ("הארטיסט") הגיעה לישראל לגלם את אשתו הטרייה והצעירה של טייקון ישראלי בסרטו האלגורי של תום שובל. הווריאציה המקומית על "וירידיאנה", יצירת המופת של של בונואל מ-1961, לקחה את פרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים 2021, אך זכתה להפצה מצומצמת בלבד. אחרי מותו הפתאומי של הבעל, אלמה יורשת חלק גדול מרכושו ואת הווילה המונומנטלית שלו בקיסריה, והופכת לאחת הנשים העשירות בישראל. אלמה ("נשמה" בספרדית) אינה מרגישה נוח עם כל העושר הזה, ואפילו נושאת תחושת אשמה. מפגש מקרי עם חסרת בית ובתה מעורר בה יצר חבוי, והיא מזמינה אותן לגור איתה בווילה.

השמועה מתפשטת, ותוך זמן קצר חסרי בית מכל הארץ עולים לרגל לקיסריה. אלמה בונה להם מאהל על חוף הים, ומספקת להם אוכל, ביגוד וטיפול רפואי. הנתינה הטוטאלית מספקת משמעות לחייה, אך גם חושפת אותה למערכת של אינטרסים, ניצול ואלימות, המאיימת על האוטופיה שניסתה ליצור. יש לציין שגם סרטו הארוך הראשון של שובל, "הנוער" מ-2013, תיאר מקרה קיצון של התמודדות עם קשיים כלכליים. אחרי שמרדכי (משה איבגי) מאבד את עבודתו, המשפחה נכנסת לחובות כבדים, ושני בניו המתבגרים (התאומים איתן ודוד קוניו, שנחטף לעזה ועדיין לא שב) מחליטים לחטוף את בתו של איש עשיר בעבור כופר. משם הסרט מתפתח כמין מותחן עם הדים חברתיים עזים.