ושימותו הקנאים: יותם אבני ממשיך להיסחף במערבולת האגו

חשבתם שאחרי "בחורות בגילנו" הדיג'יי והראפר יתמתן? תחשבו שוב. חוזים בחו"ל, עבודה בלי סוף ואלבום ראפ חדש - אבני מותח את הגבולות כמה שהוא יכול. סמים? עזרו לו לצאת מהדיכאון. האשמות במיזוגניה? סתם צדקנות. הבלוק? מגרש של קטנים. ריאיון

יותם אבני (צילום: גוני ריסקין)
יותם אבני (צילום: גוני ריסקין)
4 בספטמבר 2017

כמה טכנו? מקיא בשירותים של דייב קלארק

כמה חשוב? שלושה סוכנים לטריטוריות שונות

כמה כסף? עובר לדירה במחיר כפול מהנוכחית

כמה רגיש? יוצא לראות את הזריחה עם האלבום הזה (Omen, Elephant Eyes)

כמה עצוב? מתנשק עם אקסית של חבר

כמה דוש? מוציא אלבום בעברית שמספר את כל זה

(יותם אבני, פייסבוק)

נראה שהחיים מחייכים אל יותם אבני והשמש זורחת גם בצד האפל של העיר. מי שהצליח להפוך את המילה דוש לסופרלטיב בקרב בליינים נועלי לסתות, מקור פורה לטינופים, טראש טוק ופסקול מהלך של סיפורי טכנו, סקס ואמפטמינים, חוגג שנה של פריצה לליגה של הגדולים. הוא חתם ב"Paramount", חברת הבוקינג שמייצגת חלק מהשמות הגדולים של הז'אנר האלקטרוני (נינה קרביץ, קרל קרייג, סטיב אאוקי ועוד) ובלייבל המוערך Innervisions של Dixon, שבו ישחרר בדצמבר הקרוב אי.פי בשם "Mabruk" ("מברוק לא רק לעצמי, גם לתל אביב, לרד אקסס ומוסקו. אנחנו עושים היסטוריה. וי ראן דיס. הנה אנחנו בלייבל הכי גדול בעולם עם טראק שיהיה להיט היסטרי. זה מרגש"). בין לבין הוא מתראיין למגזינים בחו"ל, עובד על אלבום אלקטרוני נוסף שעתיד לצאת בחודשים הקרובים, וממשיך בליין הטכנו המקומי AVADON. אה כן, ויש גם אלבום ראפ חדש בשם "חרדת ביצוע".

חצי שנה אחרי ההצלחה (במובן הכי אינדי של המושג החמקמק הזה) של "בחורות בגילנו", אבני מצא את עצמו שבור על הרצפה בבית של ההורים בגלל "מישהי שאת שמה אני לא רוצה להגיד. זה גם לא חשוב, לא נלך לשם. אבל זאת מישהי שמאוד אהבתי, באמת, שחשבתי שאיתה אני הולך לבלות את שארית חיי, וזה לא קרה". בזמן שאבני התבוסס בסחלה של עצמו בבית הוריו במושב אשתאול שליד בית שמש הגיע גם צלצול טלפון.

בקו השני הודיעו לו שהתקבל לפראמאונט, הגשמת חלום נעורים למי שעל המדף בביתו מקוטלגים בקלסרים עותקים של "די ג'יי העיר". "אני על הרצפה בבית של ההורים שלי רוצה למות משברון לב ודיכאון, עונה לטלפון 'יס, יס, תנק יו', ובפנים אני חושב 'תמות, מה אכפת לי'", הוא מספר. "כל תחילת הטור שלי הייתי בדיכאון מוות, לקחתי קלונקסים כל טיסה ולא רציתי להיות ער. זה היה נורא נורא קשה". אבל הזמן עשה את שלו. "זה פצע, אבל האלבום הפך להיות משהו תרפי". מחומר הגלם של שברון הלב לצד ההצלחה התגבש לו האלבום שבמידה רבה מממשיך את הקו של הקודם, אבל משדרג את קו הראפר הבורגני הלבן שהוא בכלל די ג'יי. יש בו ניים דרופינג ברנז'אי, רגעים מוזיקליים כיפיים ומעניינים, חלקם אפילו מרגשים, ומשפטים שמצליחים לתאר היטב את הביצה המקומית ואולי גם לעמוד על חמקמקות כזאת או אחרת של התקופה שבה אנחנו חיים. אבני גם מצליח כהרגלו לעצבן. אבל זה בסדר, כבר התרגלנו.

עוד רגע אני טס להגשים את עצמי,

וכל מה שעכשיו מעסיק אותי,

היא העובדה האומללה והאנוכית,

שיש באג קטן בתוכנית, ובחיים המוזרים שאני קבעתי לעצמי,

ובין הדברים ההזויים שקיימים סביבי,

עומדת בחורה יפה כמוך ומנסה לדאוג שלא אשתגע,

שיהיה לך בהצלחה

(קנדריק בלחסן)

"קלונקסים כל טיסה". אבני (צילום: גוני ריסקין)
"קלונקסים כל טיסה". אבני (צילום: גוני ריסקין)

אתה חושב שאנשים יקבלו את המעבר הזה מהתדמית המתנשאת לשברון לב?

"אני לא חושב שניסיתי לטפח תדמית מתנשאת, וגם אם כן, באלבום הראשון אנשים חכמים שהתעמקו בטקסטים של שירים שהם לא 'בחורות בגילנו' גילו מישהו שהוא מודע לעצמו, שהוא קצת דוש, שזה קצת לא בסדר, שצניעות זה דבר יותר מבורך ממגלומניה. אבל צריך לזכור שבראפ והיפ הופ רוב העניין זה קצת מגלומניה ותעופה עצמית. אם אנשים יבחרו לא להאמין או לחשוב 'טוב, הוא מתחנף אלי במין כנות רגישה', אז שיהיה להם לבריאות, לא אכפת לי".

אתה חושב שאוהבים אותך בתל אביב?

"לא יודע. למה לא. כן. לא".

שונאים אותך?

"לא יודע".

אכפת לך?

"אני אוהב תשומת לב כשהיא מופנית למה שאני עושה ולא למה שאמרתי. אבל כן יש אנשים שאני לא נחמד אליהם כי הם לא באים לי בטוב, כמו כל בנאדם אחר. אז שיגידו שהם שונאים אותי, זה בסדר".

תסמונת של אלבום שני מעניין אם יעבוד,

לא שונא נשים אז למה הוא מרים שם לעדי נוי,

קובר את דור הוולטר כי הרסתם את ההיפ הופ

(יותםלוגים 2)

בוא נדבר על השורה הזאת: "קובר את דור הוולטר כי הרסתם את ההיפ הופ".

"באלבום הקודם לא היו שירי סוואג, לא הייתי באמת עוד ראפר, ואני גם יותר סטוריטלינג ראפר מאשר מישהו שאומר כמה הוא חורז מגניב. באלבום הזה רציתי לסגור על ההתחלה את הפינה הזו של הסוואג ראפ שבא לי עליו קצת. אני יורד גם על עצמי בשירים האלה, ואומר שנכון שאני ראפר גרוע והמבטא שלי מבאס אבל חברה שלך יודעת שירים שלי בעל פה. ואני אומר שם דיסים שהם לא אישית לוולטר, אני אוהב אותו וכל הכבוד על מה שהם עשו, אבל אני אישית לא מזדהה עם מה שסוויסה וכהן וכל דור הוולטר מייצג. אלה לא השירים שלי, זה לא הקטע, אני רוצה לבדל את עצמי לירית".

כי?

"בוא ניקח שיר של כהן את מושון ושיר שלי. אני שר על קטמין וחיפצון נשים ורוע וחרא וזה, והם על גדות הירקון וביטים ויו, אתה יודע, זה לא אני, לא גדלתי בתל אביב. ההורים שלי לא במאים בערוץ 2 שעושים לי קליפים. את זה תצטט ואז כהן יצא עלי. אתה מבין אחי, אני סלף מייד ניגה. לבן אמנם, אבל סלף מייד".

באמת סלף מייד?

"נראה לי".

ההורים שלך עשירים, לא?

"ממש לא. ההורים שלי בני מעמד כלכלי רגיל".

ממה אתה חי? ממה אתה משלם שכר דירה?

"ממה אני חי? אני מתקלט, מתפרנס מהמוזיקה שלי. מזה שאני יום שישי באמסטרדם, מקבל אלף חמש מאות יורו לשעה וחצי. זו עבודה קשה נורא אבל אין ברירה"

אז יש עתיד בלילה?

"יש עתיד כלכלי, אבל אין עתיד נפשי. זה לא שווה. בגלל זה שרתי 'אין עתיד בלילה'. אם אתה רוצה כסף וליהנות ולהרביץ כמה שנים רוקנ'רול, אז כן, ויש אנשים שחיים את זה עד גיל מבוגר. אבל אתה נרקב נפשית, אף אחד לא חסין לזה. אני רואה את החברים שלי, אני רואה מה זה עושה להם, אתה נדפק".

מה זה כבר הבלוק

כמעט מתבקש לדבר עם אבני על סמים כמו שמתבקש לדבר איתו על מושג הדוש, נושאים שנטחנו עד זרא. אבל בעולם מודע לעצמו, שמעדיף את מה שמוכר על מה שנכון ("זה העולם כפרה. זה פלסטיק"), זה הכרחי. "אין ראיון אחד איתי שאימא שלי יכולה לשתף בגאווה עם חברות שלה. זה לא בסדר", הוא אומר בהקשר הזה.

"אני סלף מייד ניגה" (צילום: גוני ריסקין)
"אני סלף מייד ניגה" (צילום: גוני ריסקין)

שנים במרתפים הולידו בו מין איזה רוע,

צייד נשים של אבק שריפה במקום מוח,

מלאים כיסיו באגוזים ומטרתם לפצוע,

כדור כדי לישון וכדור שיעמוד לו,

סמים תמורת מין, הוא קורה לה הלבנת הו,

שובר שורות ביד אחד, תקרא לו מאסטר סניפר,

יוצא לו לצוד לבד, מתגעגע לקסטיאל

(מושיקו ילד רע)

מי הוא מושיקו?

"אני קצת מושיקו. כל מי שאני מכיר הוא קצת מושיקו. זה שם חיבה שלי להרבה אנשים. זה הסטייט אוף מיינד הזה לאנשים שסטלה מוציאה מהם משהו רע. בכולנו יש את הצד הרע הזה של הסטלה וצריך להיות מודעים אליו".

מה החווית סמים הכי קשה שלך?

"עוד פעם? זה מה שחשוב? איזה באסה, אני חופר לעצמי בור. חווית סמים הכי קשה? לא הייתה לי חווית סמים קשה, הייתה לי חווית דיכאון קשה, דווקא הסמים עזרו לי לצאת מזה באיזשהו שלב".

התמתנת?

"לא. להיפך. כשיצאתי מהדיכאון ופתאום התעוררתי אמרתי 'פאק איט'. תשמע, קורים לי דברים מאוד מרגשים במישור הבינלאומי, עם אינרוויז'נס, וזה מאוד מאוד ביג. אני מסתובב הרבה בעולם, לצאת מהעיר בשבילי זה נורא נורא הכרחי. אני עובד מהבית וחי מהבית, אז ככל שאני יוצא יותר זה גם נותן אוויר לנשימה ואני גם קולט שואו. אני רוצה את המגרש הגדול, אז מה זה כבר הבלוק. זה כיף, נהיה לי רעב, והאישיות שלי מקצינה. אני אינטנסיבי גם לעצמי, ועכשיו שאני יודע שאני יכול לתת אני פול און".

"בכולנו יש את הצד הרע הזה של הסטלה וצריך להיות מודעים אליו" (צילום: גוני ריסקין)
"בכולנו יש את הצד הרע הזה של הסטלה וצריך להיות מודעים אליו" (צילום: גוני ריסקין)

אמרו שאני זבל,

הייתי לא בסדר,

אבל הפשע שלי הוא רק לגלות שחיבוק איתך

מסתור של הכאב שלא חשבתי לרפא איך,

שאני מעריץ אותך על שבחרת בו על פני,

כי לו את מחוייבת

(ועם אחר)

יש משהו שאתה מתחרט עליו בהקשר של "בחורות בגילנו", והראיונות סביב זה?

"אני חושב שגם מי ששנא את זה שונא עכשיו קצת פחות, ואני מקווה שהאלבום החדש ישנה גם את זה. עשיתי סולחה עם כמה מהשונאים של השיר ההוא. אז אני כבר לא, אין לי בעיה עם זה. ואני גם אגיד לך דבר כזה, בדיעבד אני גם מבין את הביקורת שלהם, זה דושי רצח. אני חי בסביבה כזאת, וניסיתי להגיד משהו שהוא אמיתי ומורכב אבל אני מבין למה זה מעצבן. זה אמור להיות ככה, זה לא אמור להיות טקסט נעים".

מה זה דוש?

"מה זה דוש? תשאל פמיניסטיות, אני יודע? אתה יודע מה זה דוש. לניסן שור לא מזמן היה את המאמר הזה שהוא הודה שהוא מחפצן נשים בתור לסופר והוא לא בסדר והוא מלקה את עצמו על זה. אז כולנו דושים מתייסרים. אנחנו מחפצנים במבטים ומנצלים את הכוח והמעמד שלנו. זאת תכונה אנושית, לא רק גברים עושים את זה. דושים זה הביצ'יות של הזכרים".

מי הביצ'יות?

"אתה יודע מי הביצ'יות".

אלה שמאשימות אותך במיזגוניה?

"אלה צדקניות. זה משהו אחר. יש כל מיני חיות בעולם. אף אחד לא מושלם ובטח לא אני. אבל אני לפחות אומר בכיף: אני דוש. הנה אני יוצא מהארון של הדוש. מי שמכיר אותי באמת יודע שאני לא. אבל אין לי בעיה לשחק את נער הפוסטר של הדוש, עשיתי את זה בכיף בכל ראיון, אמרתי דברים שידעתי שהם מטומטמים".

לא הרגשת שזה טו מאצ'?

"אני בנאדם טו מאצ', זה מי שאני. אבל אני בנאדם נורא רגיש, נורא אינטנסיבי"

אתה מודע לעצמך גם.

"אני נורא מודע לעצמי ואני מנסה לטפל בעצמי. באמצעות הכתיבה אני מנסה להראות לכם שאולי גם אתם ככה. אני לא אומר שאני בסדר. אני גם יודע שאם אני מספק חומר טוב בריאיון אני אקבל ארבעה עמודים. אז נכון, זה צער להורים שלי שנאלצים לקרוא ראיונות איתי, אבל אני אמיתי, לא מבלף שום דבר. חבל שאני צריך להראות צד יותר דושי בי כדי לקבל יותר ציטטות, אבל ככה זה".

נוח לך עם אנטגוניזם?

"לא, לא נוח לי בכלל. אבל זה המחיר של להגיד דברים בוטים וככה היפ הופ צריך להיות. אם אני צריך לחטוף ביקורת על דברים שאני מרגיש שהם אמיתיים רק כי אמרתי אותם, אז זה מה שיש. מי שלא מתאים לו שישנא בכיף".

אני רציתי כל כך אבל זה לא קורה,

יותם מכאן והלאה לך ותזדיין,

אתה מצליח כל כך אבל מבפנים נובל,

יותם מתי כבר תתבגר

(לך ותזדיין)

[interaction id="59ad0dc4c2d8760001ee2875"]