"יצורים ליליים": מותחן אימה מלחיץ ומהדהד

"סינגל מן", סרטו הראשון של טום פורד, היה מעוצב כמו מגזין אופנה יוקרתי, וכל היופי המושלם הזה נראה מנותק מהדרמה של פרופסור לספרות המתאבל על מות מאהבו. "יצורים ליליים" ניחן גם הוא בחזות נוצצת, אבל הפעם היא תואמת את סיפורה של סוזן (איימי אדמס) – בעלת גלריה לאמנות בלוס אנג'לס שמתגוררת בבית מהסרטים, נשואה ליפיוף מהסרטים (ארמי האמר) שבוגד בה ומהרהרת על בעלה הראשון אדוארד (ג'ייק ג'ילנהול) שאותו זנחה כשהסיקה שהוא אמנם רומנטי אבל לוזר. סוזן חשה שאין לה זכות להרגיש עצובה ולהתלונן על החיים הממוסגרים שבחרה לעצמה, והעיצוב המרהיב והמנוכר של הסרט מאשר באירוניה את תחושתה. עם זאת, "יצורים ליליים" היה יכול להסתדר עם קצת פחות שוטים אמנותיים של תוגה הדורה.

כשסוזן מקבלת מאדוארד כתב יד של ספרו היא שוקעת בקריאתו, והסרט מצטרף אליה ומציג בפנינו את הסיפור מנקודת מבטה. בכביש מבודד בטקסס, טוני (ג'ילנהול), אשתו (איילה פישר מרוויחה סוף סוף משהו מהדמיון הבולט שלה לאדמס) ובתו מותקפים על ידי שלושה בריונים מטילי אימה. המדבר שבו מתרחש הסיפור המחריד הזה נדמה שונה באופן קיצוני מעולמה האלגנטי של סוזן, אבל לאורך הדרך נזרעים רמזים עלילתיים וסמליים המנחים אותנו לפענח את ספרו האלים של אדוארד כמשל נקמה על נישואיהם ושברם, ואדמס וג'ילנהול המצוינים נראים צעירים ומאוהבים בפלשבקים של סוזן, ומבוגרים ושרוטים בהווה שלה ובספר של אדוארד.

חלק מהרמזים רועמים מדי – כמו יצירת אמנות מאוד מילולית התלויה בגלריה – אבל מותחן האימה שבלב הסרט מלחיץ ומהדהד, ושב ומרסק את החזות הזוהרת. במבט ראשון אקורד הסיום מאכזב ומותיר אותנו עם תחושה של "זהו?", אבל הוא חיווי ויזואלי מושלם למקום שבו נמצאת הגיבורה.