יש גיל לטראומה?

המוח של צעירים מתמודד עם חוויית טראומה בצורה שונה לחלוטין מזו של מבוגרים. זאת בניגוד גמור לגישה המקובלת שגרסה כי המוח של בני כל הגילים פועל בצורה דומה. כך עולה ממחקר שנערך באוניברסיטת חיפה בקרב חולדות. במחקר נמצא שחולדות צעירות מכחידות את הפחד מהר בהרבה, ובעוד בקרב הבוגרות הפלסטיות של הקורטקס הקדם־מצחי (הפרֶה־פרונטלי) יורדת, בקרב הצעירות פועל מנגנון אחר שדווקא משפר את הפלסטיות. "הילדוּת היא תקופה שבה המוח ובמיוחד הקורטקס הפרֶה־פרונטלי עדיין מתפתחים. לכן אין סיבה שהוא יפעל בצורה דומה בקרב מבוגרים וצעירים", אמרה פרופ' מונא מארון, ראש חוג סגול לנוירו־ביולוגיה באוניברסיטת חיפה, שערכה את המחקר.

בעת חשיפה לחוויה של פחד פועלים שני מנגנונים מוחיים המאפשרים לנו להגיב בצורה יעילה למצב הפחד אך לחזור למצב תקין ברגע שהאירוע מסתיים: בעת האירוע מופעל מנגנון שנמצא בגרעין השקד (אמגידלה) והוא אומר לנו למעשה שאנו נמצאים בסיטואציה מפחידה ועלינו לנקוט במעשה (להילחם, לברוח, לקפוא וכד'). לאחר האירוע מתחיל תהליך של הכחדת פחד, מנגנון שנמצא בקורטקס הפרֶה־פרונטלי, והוא מחזיר את הגוף לשגרה. כאשר מנגנון זה לא מתפקד כראוי אנחנו מעכבים את מנגנון הכחדת הפחד וממשיכים לחוות תגובות של פחד – מה שגורם ליצירת סימפטומים של חרדה ופוסט טראומה.

הגישה המקובלת עד כה בתחום גרסה כי מנגנונים אלה פועלים בצורה דומה בקרב צעירים ובקרב מבוגרים. אולם לדבריה של פרופ' מארון, היא חשה ברמה האינטואיטיבית בעיה עם גישה זו. "הכל התחיל כאשר שחיתי בבריכה וקיבלתי מכה – סוג של טראומה קלה. לי זה הספיק לא להיכנס לבריכה לתקופה ארוכה. אבל הילדים שהיו בבריכה וחטפו מכות חזקות הרבה יותר ללא הרף לא חשבו פעמיים לפני שקפצו שוב למים. כשראיתי את זה הבנתי שעליי לבחון במעבדה את העניין".

הכחדת הפחד

במחקר הנוכחי, שאותו ערכה פרופ' מארון ותלמידת המחקר רחל סחייק, ביקשו החוקרות לבחון אם המנגנונים המוחיים הנ"ל מתפקדים בצורה דומה בקרב חולדות צעירות ובוגרות. לדבריה של פרופ' מארון, בתחום של חשיפה לטראומה והכחדת פחד, ההתנהגות של החולדות קרובה מאוד להתנהגות האנושית. כיוון שחשיפה לעקה (סטרס) לאחר למידת אסוציאציה של פחד ידועה כמעכבת את הכחדת הפחד בקרב מבוגרים – ולכן על פי הגישה המקובלת גם בקרב ילדים – הוסיפו החוקרות גם את המרכיב הזה למשוואה.

במחקר נחשפו חולדות צעירות (לאחר גמילה מיניקה) וחולדות בוגרות לאירוע טראומתי קל. לאחר מכן הועלו חלק מהחולדות שנחשפו לאירוע הטראומתי על פלטפורמה גבוהה, מה שיצר חשיפה לעקה (סטרס), בעוד שחלקן לא נחשפו לעקה זו.

מהממצאים התברר שהחולדות הבוגרות הגיבו כמצופה לעלייה על הפלטפורמה: הן הראו תגובות גבוהות יותר של פחד, בהשוואה לחולדות שלא נחשפו לעקה (לעלייה על הפלטפורמה), כאשר בקבוצה שלא נחשפה לעקה נכחד הפחד מהטראומה מהר יותר מזו שנחשפה לה. אולם בקרב החולדות הצעירות התמונה הייתה הפוכה לחלוטין. לא רק שתגובות הפחד של החולדות שנחשפו לטראומה היו נמוכות הרבה יותר והזמן של הכחדת הפחד היה מהיר הרבה יותר מאשר של הבוגרות, בחולדות הצעירות שנחשפו לעקה נכחד הפחד יותר מהר מהחולדות הצעירות שלא נחשפו לה. כלומר, בקרב החולדות הצעירות, החשיפה לעקה אף זירזה את החזרה לשגרה והפחיתה באופן משמעותי תגובות פחד.

לאחר הבדיקה ההתנהגותית בחנו החוקרות גם שינויים פיזיולוגיים מוחיים ומצאו תמונה דומה. הפלסטיות בקורטקס הפרֶה פרונטלי באזור שהוא האחראי על הכחדת פחד, הייתה גבוהה ביותר בקרב החולדות הצעירות שנחשפו לעקה, לעומת החולדות הבוגרות שנחשפו לה – שם בהן רמת הפלסטיות הייתה הנמוכה ביותר והן  הראו פגיעה בפלסטיות יחסית לקבוצת הביקורת.

אולם לדבריה של פרופ' מארון, ההבדלים היו משמעותיים עוד יותר. בשלב האחרון של המחקר ביקשו החוקרות לבדוק את ההשפעה של הקולטן NMDA. זהו קולטן המבקר את השינויים בפלסטיות של הקורטקס הפרֶה פרונטלי בעת פעילות מנגנון הכחדת הפחד. בקרב חולדות בוגרות ידוע שחסימתו בעת החשיפה לעקה מסייעת להחזיר את הכחדת הפחד לרמת קבוצת הביקורת. ואמנם, גם במחקר הנוכחי התברר כי תרופה שחסמה את הקולטן העלתה את רמת הפלסטיות ושיפרה את מהירות הכחדת הפחד בקרב החולדות הבוגרות שנחשפו לעקה. אולם אותה תרופה שחסמה את הקולטן בקרב החולדות הצעירות לא השפיעה כלל – לא על הפלסטיות ולא על ההתנהגות. "המשמעות היא שלא מדובר במנגנון זהה בקרב בוגרים וצעירים שפשוט פועל קצת אחרת, אלא במנגנון אחר לחלוטין. כך שאנחנו יכולים לומר שבקרב בוגרים אנחנו מכירים את המנגנון להכחדת פחד, אולם בקרב צעירים אנחנו עדיין צריכים לגלות איך המוח בכלל פועל כדי להכחיד את הפחד. המשמעות המיידית יותר היא שלמעשה, אנחנו בכלל לא יכולים להמשיך ולטפל באותה צורה ובאותן התרופות בילדים נפגעי חרדה כמו שאנחנו מטפלים במבוגרים נפגעי חרדה", ציינה פרופ' מארון.