יתוש הקסם עבר לאינטרנט

1.

לטיטוס הרשע נכנס יתוש באוזן, כך סיפרו לנו בילדותנו, ושיגע אותו. סיפור ללא שום סימוכין היסטוריים, כמובן, אבל כל כך ציורי שאין פלא שזה הדבר הראשון שחשבתי עליו, כאשר לילה אחד – בגיל עשר – עלה לי החום, ואמא השאירה אותי במיטה עם טרנזיסטור מזמזם מתחת לכרית, חצי ער וחצי הוזה, וכמו טיטוס נחשפתי במשך שעתיים לסאונד בלתי נשלט שנכנס לי ישר למוח; רק שאצלי הסאונד הזה היה מסע על הסקאלה בין ״קול השלום״ של אייבי נתן, לבין גלי צה״ל האגדית. שעתיים של רוק מתקדם, תסכיתי מתח, ושדרנים מסתוריים עם חוש הומור ביזארי: רדיו של מבוגרים!

כלומר, רדיו של פעם. לא זה של היום, שנע בין הצו האלוהי לא להרגיז אף אחד עם המוזיקה, לצו הלא פחות אלוהי להרגיז כמה שיותר עם הדיבורים. לא, הרדיו ההוא חשב שתפקידו להיכנס לך למוח, ולהגדיל אותו. ולא שהטכניקה אבדה – היא קיימת עד היום, בעולם המופלא של הפודאקסטים.

2.

כי זה בדיוק מה שפודקאסט טוב עושה לך: נכנס ישר למוח, מטלטל את הנוירונים, משלב מחשבות ומוזיקה וסיפורים וקולות, ומשנה לך את תפיסת העולם. וזה לא בגלל האמירה, או הסיפור, ובטח שלא בגלל מוסר ההשכל: זה הצליל. הצליל באוזן, שמשגע אותך, או מציל את חייך.

הצליל נמצא בדיוק בחצי הדרך בין נוכחות פיזית לרוחנית. הוא לא כמו התמונה, שטוענת בעצם היותה ״אני המציאות״; ולא כמו הדיבור, שכולו פרשנות. הוא פיזי, אבל הוא נוגע בנימי נפש דקים. הצליל הוא הקסם שרדיו יכול להטיל עליך, כשהוא טוב. וזה אולי המקום להגיד מילה על תוכנית הרדיו שהצילה את חיי: ״מופע הרדיו והטרנזיסטור״ של יואב קוטנר, מדי חמישי בחצות, בגלי צה״ל.

3.

השנים: ראשית האייטיז. האווירה: ״בגין לשלטון, כל ביצה שוקלת טון״. המוזיקה השלטת: שלמה ארצי בישראלי, אוליביה ניוטון ג׳ון בלועזי. הסרטים הנצפים ביותר בארץ הם סרטי המתיחות של יהודה ברקן. עוד מעט מלחמת לבנון, אך אל דאגה, אריק אומר שזה רק לארבעים קילומטר, נכנסים-יוצאים. אבל חוץ מכל אלה – יש גם את יום חמישי בחצות. יהלום שלא היה כמוהו, ולא יהיה.

לא בגלל המוזיקה החדשה והנפלאה, והלא מוכרת; לא בגלל ההומור האבסורדי, החד, הכואב; לא בגלל האומץ (האמנותי, והפוליטי – ואפילו האומץ הרגשי); בגלל ההקשר. בגלל אמנות ההקשר.

שהיא היכולת לקחת את השירים והצלילים והבדיחות והדמעות, ולאגד את כולם לאמירה ברורה אחת. אמירה חולפת, רגעית, מרחפת, כמעט חסרת ממשות – אבל אמירה: זה העולם, כמו שאני רואה אותו. והוא מורכב מכל הדברים השונים ומשונים האלה. אבל הוא אחד. ובאשר הוא אחד, הוא מופלא.

וטוב, כן: בגלל הסמית׳ס, וטוקסידו מון, והאלבום ״זה יגמר בדמעות״, ובגלל שממנו למדתי שגמד נכה וצרוד כמו איאן דיורי יכול להיות גיבור, ובגלל ״להישאר באור״ של טוקינג הדס, ובגלל ״הם באים לקחת אותי, הא הא!״ – עולם מופלא שלא הייתי מגיע אליו, בלעדיו; ובגלל שפעם בשתיים בלילה, בצבא, כשלא הצלחתי להירדם כי כל הזמן חשבתי על א. והגעתי למסקנה שאין לי יותר מושג בשביל מה לחיות, פתאום בקע מהרדיו של הש״ג ״אני עושה את זה בשביל אהבתך״ של פול סיימון, ומאותו רגע ידעתי למה אני עושה דברים בעולם, וידעתי שלעולם לא אפקפק שוב בעובדה שיש משהו אחד, מאחד, כולל הכל, שממנו נובעים כל הדברים ההפוכים והשונים שמסתובבים לי במוח.

הוא נתן אוקיאנוס, בארץ של שלוליות. הוא נתן מוזיקה, בארץ שבה מוזיקה היא ענף של פוליטיקה. הוא נתן מסתורין, בארץ שבקושי יש בה צל. ומעל הכל, הוא הרים את המסך וגילה שמעבר למובן מאליו, מסתתר משהו כל כך יפה, ששווה לקום בבוקר בשבילו.

4.

אז תודה, יואב.