כחוט השני: האריגים של נולה שוזרים בתוכם מסורת ורגש
במותג האופנה הנשית נולה, זיוה אפשטיין מבקשת לשזור מסורות עתיקות של אריגה בעולם מודרני של חומרים ועיצובים. ראיון עם אורגת חלומות
כשזיוה אפשטיין מדברת על תהליך האריגה, על העבודה היומיומית במסגרת המותג נולה (מלשון נול – מכשיר האריגה), יש במילים שלה יותר משכנוע שיווקי או התרגשות של חדוות יצירה. "בשבילי האריגה היא סוג של מדיטציה. זו מלאכה שדורשת יותר מריכוז", היא מספרת ממקום מושבה במושב מגשימים, "בימים שבהם למדתי אריגת איקט ביפן היה לי קשה להתרגל לקצב האטי הזה, לדיוק, אבל יום אחד מצאתי את הזן שבאריגה. לא הכתבתי יותר לחוטים איך להיכנס, הם פשוט לקחו את היד שלי וכיוונו אותה למקום בנול שבו הם רצו לשבת. אי אפשר לעשות את זה אם לא נמצאים שם ב־100 אחוז". הבגדים שנוצרים כתוצאה מהעמל הזה לוכדים מיד את העין בייחוד שלהם, שהוא באמת נדיר, בעבודה הארטיזנית שאי אפשר לזייף בה או לעגל בה פינות ובכמות הרגש שעוברת בין החוטים.
איך הגעת לתחום האריגה?
"אני אורגת כבר יותר מ־30 שנה. כשגרתי בארצות הברית קניתי נול והתחלתי ללמד את עצמי אריגה בבית. העניין שלי בתחום תפח והתחלתי לנדוד בעולם בניסיון ללמוד טכניקות שונות: בקיוטו, שבה למדתי אריגה יפנית מסורתית, בבולגריה, וגם אצל הבדואים בנגב. רק לפני שלוש שנים החלטתי שזה יהיה העיסוק המרכזי שלי, שאצהיר על עצמי ברחוב, בכרטיס הביקור – 'אני אורגת'. הבנתי שאני רוצה לנצל את הידע ששאבתי ליצירת אופנה נשית ועכשווית. בעולם יש הרבה אריגה אתנית או גיאומטרית (שבה הבד נארג לצורה מרובעת או מלבנית וממנו גוזרים את הבגד). האתגר שלי, מתוך הבנת הטכניקה, היה להתייחס אל האריגה באופן חופשי יותר ותלת ממדי, שבו צורת האריגה מכתיבה את הגזרה הזורמת באופן שונה לחלוטין על גופה של כל אישה״.
החיפושים אחר שותפה שמבינה את רזי יצירת הבגד וגם את תהליך פיתוח הטקסטיל הובילו אותה לדיאנה ברויטמן: ״היא מהנדסת טקסטיל בהכשרתה וגם מעצבת בגדים, תופרת ומבינה איך ליצור בגד כהלכה. במפגש הראשוני בינינו היא מיד הבינה את החומר שאני יוצרת, את התכונות שלו, מה אפשר ליצור בו. ההבנה הזו אינה מובנת מאליה, ומאז שהיא התרחשה אנחנו יוצרות יחד״.
מעצבי אופנה מקומיים נוהגים להתלונן על מצוקת הבדים בארץ, האם ייצור עצמי הוא סוג של קפיצה מורכבת מעל המשוכה הזו?
"כפי שבארץ יש בעיה עם בדים, כך גם יש מבחר מוגבל של חוטים. אנחנו עובדות עם מפעל אחד בארץ שמכין לנו את החוטים בהזמנה, אבל כמובן שגם זה מעודד יצירתיות: כרגע אני מכינה חוטים מיריעות של בדי משי ושיפון שאני קורעת אותן לרצועות דקות, מרתיחה ומכבסת".
מהו השלב המכריע בתהליך העיצוב והאריגה, שהוא למעשה אחד אצלכן?
"הדבר הכי משמעותי ומרגש בתהליך זה הוא גזירת האריג. במהלך ימי העבודה האריג מתוח על הנול ובשלב הסופי מפרידים אותו ממנו באמצעות מספריים. אז מבינים את החיות שלו, את הנפילה שלו. כשלמדתי ביפן, אחת התלמידות עמלה על אריגת בד לקימונו, שבאופן מסורתי מורכב מתשעה מ' של בד צר. תמיד אמרתי לה שאני רוצה להיות שם כשהיא מורידה את הבד מהנול ואכן הגעתי לשם ביום האחרון בשעה עשר בלילה. כשחתכנו את האריג שהיא עבדה עליו במשך יותר מחצי שנה זה היה כמו לחתוך חבל טבור, סוג של לידה״.
אתן עובדות בסטודיו שלך במושב מגשימים, הרחק מהסצנה ומקהילת האופנה התל אביבית, זה מקשה עליכן?
״היום עם waze הרבה פחות טראומתי לצאת מתל אביב ולהגיע אליי, ובכל זאת בהחלט מדובר במשהו שמגביל אותי. אני יודעת שמרבית לקוחותיי בארץ הן תל אביביות או מחפשות את הדבר הזה בתל אביב. לכן חשוב לי לשמור על ייצוג יציב בעיר – הפריטים הוצגו בעבר בבית בנמל, בלימקה ובבנקר. אשוב להציג שם בקרוב וגם במתחם של אליז בנווה צדק. גם מבחינת היצירה עצמה למרחק הזה יש משמעות. מלבד שיתוף הפעולה עם העיתונאית והבלוגרית לארה רוטר, שמשלבת את הפריטים בלוקים של קז׳ואל יומיומי, התחלנו תהליך של ייעוץ עם סטיילסטית שתעבוד איתנו על הדקויות שבתהליך העיצוב, כמו מחשופים או שסעים מסוימים – דברים קטנים שיכולים לתת טוויסט עירוני יותר, נחשק יותר״.
מי הלקוחה של נולה?
״אישה שמעזה להיות אחרת, לתת מקום למשהו שונה מהרגיל, לנסות. חשוב מאוד שמי שנוגעת בבגד תוכל להרגיש מיד שיש פה השקעה של עבודת יד, שכאשר היא לובשת את הבגד, היא לובשת סיפור: של הבד שנארג שורה אחרי שורה, של התאמת החוטים, של השעות והימים שהושקעו בהכנה שלו. יש לו זהות משלו״.
750־2,500 ש״ח, להשיג בסטודיו בתיאום מראש
9333316־03, 2333316־052
התמר 19, מושב מגשימים
