לאיתי לוקץ' יש תיאוריה שמסבירה למה כולם אוהבים אותו

היוש, אני לוקץ׳. חלקכם אולי נתקלתם בי בהזדמנות זו או אחרת. אולי בקליפ ויראלי שבו אני רוקד עם ארנב מטופש. אולי שמעתם שיר שלי על פאנקייקים ברדיו (כפרה על בית הפאנקייק). יכול להיות שהייתם בהופעה שלי ויש מצב שאפילו תפסתם אותי מתארח באיזו תוכנית בוקר לפני שיצאתם ליום בעבודה משחררת.

אז מה הקטע בי? אני ראפר כל החיים (מגיל עשר למתקטננים). אני מתמקד בשירי אהבה לשפים, שר שירים על אוכל ובכלל מצוי קו התפר שבין מוזיקה שחורה לקומדיה. אני מאלתר חרוזים באופן מרשים ומבדר, ועל הדרך אני שמן באופן קיצוני (שוב, כפרה על בית הפאנקייק). בתור בחור עם מודעות גבוהה מדי (תשאלו את הפסיכולוג שלי, כפרה על אופיר), אני מתעסק הרבה בשאלה: למה אנשים אוהבים אותי? מה יש בי שגורם לאנשים להיות בצד שלי? אם ננתח את זה שנייה, גדלתי בצפון תל אביב, אבל בניגוד לביט 69 – הרכב שהיה איתי באותו לייבל בזמנו ושנתקל לא פעם בקריאות בוז בעקבות הסטטוס שלהם – לא ספגתי שום אש בגלל זה.

לא התגייסתי בגלל סיבה רפואית (עודף משקל – שוקינג, נכון?), אבל בניגוד למייקל לואיס שנצלב על זה בתקשורת, לאיש זה לא הפריע. כשאני שר שירים עם הומור קיצוני שמסתלבט על גזענים, כולם לוקחים את זה בטוב. כשאני שר שירים על בת זוג שהשמינה, פמיניסטיות רואות בהם ביטויים פמיניסטיים ושוביניסטיים תופסים אותם כשובניסטיים.

כשאני מדבר באופן קומי על עודף משקל, אומרים שאני איש קליל ונחמד, וכשאני מדבר על שמנופוביה אומרים שאני מעלה נושא חשוב וטוב שיש לי אמירה. כמות הפעמים שיד הגורל יכלה להפוך סיפור שהייתי מעורב בו להצלחה גדולה או לשיימינג מטורף, ובכל זאת לגרום לו להסתיים בהצלחה גדולה – גדולה משאני יכול לזכור (ואני זוכר ממש טוב, זה קטע של פילים).

אז מה העניין? אני לא הכי יפה, אני לא הכי חכם, אני אפילו לא הכי שמן! אבל משהו בדבר הזה שנקרא ״איתי לוקץ׳״ שגורם לכם לעודד אותי, לשמוח איתי ולהתרגש עבורי. אחרי שניתחתי את העניין מכל הכיוונים הגעתי למסקנה אחת: זה לא שאנשים אוהבים אותי (כאילו, גם, אני מקסימוש!), זה שאנשים אוהבים לאהוב אותי. משהו בי מייצג את האיש הנחמד, שלרוב לא מצליח להגיע לפסגה אבל הפעם הגיע – השמן החביב שהשיג את הבחורה בסוף ולא סיים את הסרט גלמוד; הראפר הקומי שהיה בשוליים אבל בסוף זכה לתהילה. אני הנייס גאי האולטימטיבי, האנדרדוג, האיש שיהיה תמיד נחמד לכולם, הדמות שאתם רואים בסרט ופשוט מקווים שיזכה לסוף השמח.

נכון, אני אתנחתא קומית, אבל מעבר לזה שלפעמים אני מצליח להצחיק אותכם, אני לא מאיים בשום צורה (חוץ מכשנוגעים לי בפאנקייק). אני לא דוגמן דושי שמעורר אנטגוניזם. אני לא איזה ריצ׳ בוי שקנה את הקריירה שלו. אני לא מניאק שמוריד אחרים. אני בטח שלא בן אדם מתנשא – הכי רחוק מזה שאפשר. אני איש נחמד וחביב, שאוהב את הקהל שלו כאילו הוא פאנקייק נוטלה עם מקופלת ומייפל – שמח תמיד להשתתף בצחוקים שלו, לצלם לו סרטונים ולבוא להופיע באירועים שלו, גם כשהתקציב אפסי ואפילו לפעמים כשאין תקציב.

בסופו של יום אני כל הזמן אומר: ברוך השם, בלי עין הרע ותודה לאל על המצב שאני נמצא בו. אני שמח ומאושר בחלקי, אני מעריך את הזכות הגדולה שניתנה לי ואני מוקיר תודה לכל אחד ואחת מהאנשים שעוצרים אותי שנייה ברחוב להצטלם, באים להופעות או אפילו מגיבים לי בפייסבוק. אני סיפור סינדרלה לא שגרתי. אני דמות עגולה ועגלגלה שלא מאיימת על אף אחד, שלא מחפשת לקחת לאף אחד את המקום ובסך הכל רוצה להעלות לכם חיוך על השפתיים. אני השיר שמצחיק אתכם ביום עצוב, אני ההפסקה הקלילה ביום עבודה עמוס, אני מי שיגרום לכם לאהוב את עצמכם יותר – כי אם אני יכול, אז למה שאתם לא תוכלו?

אני המודל לחיקוי לילד השמן והלא מקובל, שבמקום לראות דוגמנים ודוגמניות שרים שירים מפלסטיק, מקבל אותי בגודלי העצום, עולה על במה בביטחון מלא, כובש ומצחיק את הקהל אף שאני רחוק מאידיאל היופי. אני מזכיר לכם שאתם אחלה כמו שאתם, ואתם באמת אחלה כמו שאתם. את מושלמת, אתה מושלם, כולכם נהדרים וכולכם יכולים להיות בדיוק מי שאתם רוצים להיות, כי אם אני הצלחתי להיות אהוב ומבדר במשקל של 190 ק"ג, למה שאתם לא תצליחו?

בכל מקרה, זאת התיאוריה שלי. באופן מודע, תת מודע, או בטט מודע אני כנראה פשוט בא לכם בטוב, ותאמינו לי שאתם באים לי בטוב שבעתיים. מעבר לזה, לפעמים לא בא לכם להתעמק ולצלול לרזי החיים ולחרדות הקיומיות של רובנו. לפעמים פשוט בא לכם לקחת הכל בקלות, לאכול פנקייק או פיצה או מלאווח, לשמוע שיר מטופש ולרגע אחד לשכוח מכל הצרות שלכם. אז אם אתם מרגישים ומרגישות שבא לכם הפסקה קטנה, כולכם מוזמנים ומוזמנות לסיבוב ההופעות הקרוב שלי במהלך חודשים אוגוסט וספטמבר. אני מבטיח שיהיה קליל ונחמד, המון אילתורים בראפ, אורחים נהדרים, שירים מצחיקים והפסקה קטנה מהשגרה השוחקת. נחרוש את הארץ מצפון ועד דרום ואפילו תהיה הופעה בבית הפאנקייק (אמיתי לגמרי, הזוי, אבל אמיתי לגמרי). אתם מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחריי ברשתות החברתיות ולהצטרף למסע הקליל שלי, הכי קליל שאפשר במשקל 190 ק"ג.