קרייב לקייב

יהוא ירון

Sorrow’s Child

הכל בשיר הזה. אלוהים, הכל. קודם כל הלחן הזה שיוצא מהלב ונכנס ללב וכל מה שהוא אוסף בדרך מבורך – כל פיתול, כל משפט מלודי. ואז באמצע קטע הפסנתר הזה, שהורג אותי בגרזנים רכים בכל פעם מחדש. ואז העיבוד: גלים סמיכים של קטיפה שחורה נוזלית שמבעבעים מהקולות הגבריים, מהתיפוף שמשתנה כל הזמן מסגור לפתוח, המיתרים שרגע אחד מלווים וברגע השני גונבים חלקי מלודיה. מהסאונד המתוק אבל האפל, איך הכל ברור בו אבל גם מלא עשן. והטקסט: התעסקות מופלאה, גם ישירה וגם לא, מלאת קיטש שחור של מוות, בנפילה החוזרת ונשנית לעצב, לדיכאון. והסיבוב האחרון של הסכין הוא הקול של ניק קייב, הזמר האהוב עליי בעולם, בתקופה שבה הוא כבר שר "מקצועי" או "יפה" או מה שתגידו, אבל עדיין רגשי מדי, חשוף מדי, רועד מספיק. מושלם. השיר הכי יפה שאני מכיר.

[tmwdfpad]

נעם פרתום

Henry Lee

זה שיר עם סקוטי מהמאה ה־18 הידוע גם בכינוי "Young Hunting". לשיר יש כמה לחני פולק די מעפנים אבל המנגינה שקייב חיבר לו היא של בלדה פתיינית וקודרת, מלאת מתח מיני. מדובר בסיפור אהבה מושלם ומזוויע: בחור פוגש בחורה. הבחור אומר לבחורה שהוא אוהב יותר מישהי אחרת. הבחורה דוקרת אותו למוות באולר ומשליכה את גופתו לבאר. קייב אמר פעם על השיר הזה שהוא "סיפור על חמה שפוכה של אישה דחויה". וכפרטנרית לדואט הוא בחר בלא פחות מאשר בפיג'יי הארווי האגדית שמאיימת בשיריה שתחתוך לאהובה את הרגליים כדי שהוא לא יוכל לעזוב וכל מיני כאלה. בקליפ השניים נראים כמו תאומי אופל סיאמיים ואף ש"הנרי לי" זה שיר עם היסטוריית פולק מכובדת, הוא נשמע כאילו הם דיממו אותו עכשיו מתוך הקרביים שלהם (זה שהיה להם רומן בעקבות העבודה עליו זה רק בונוס).

ערן צור

I Need You

כשניגנתי ביוטיוב את השיר הזה מהאלבום האחרון, "Skeleton Tree", התאהבתי קשות. האמת היא שכמו הרבה אנשים גם אני פחדתי ממה שיקרה לקייב אחרי האובדן שהוא חווה. והנה, קייב כמו קייב, נותן תשובה גדולה וכואבת למה שקרה. אפשר לראות בבירור שהמפיק וורן אליס הוא זה שאוחז את החבר שלו ניק ומחזיר אותו ממחוזות הכאב למציאות של העשייה, הכתיבה וההקלטות. זו הדרך היחידה של קייב להמשיך בחייו איכשהו. המהלך הזה מזכיר מעט את דויד גרוסמן ודרך ההתמודדות שלו עם אובדן בנו אורי – שניהם עוברים את הגבול שבין החיים למתים ומתקשרים עם הבן דרך היצירה.

טליה אליאב

I Need You

בפעם הראשונה ששמעתי את ניק קייב הוא נשמע לי צורם ומזויף. חשבתי שהחיים יפים, שיש סדר בעולם. השיר הזה הוא זיכוך של כאוס בנפש של איש בודד ששר מזמור מצוקה, במנותק מפלייבק אכזרי שכופה עליו שגרה בלי נחמה. סנכרון מקרי. כל מילה וצליל הם טעות. החיים.כמה מדויק להיות צורם.

קוואמי

Knockin' On Joe

כשהייתי בכיתות ה'־ו' הלהקות האהובות עלי היו U2, טירז פור פירז ודפש מוד. דרכן הרגשתי שאני שומע מוזיקה "רצינית", כשרוב ילדי הכיתה שלי שמעו אז את מודרן טוקינג. אבל שום דבר לא הכין אותי לכניסתו של ניק קייב לחיי. כשהגעתי לגיל 13 ניק קייב היה זה שביגר אותי. הוא זה שהעביר אותי צד, גם לעולם שאין בו יותר ילדות, וגם למאפליה שלו שלא ידעתי עד כמה תהומית היא יכולה להיות. אני לא באמת יכול לבחור שיר אחד שלו שאני הכי אוהב, אבל "Knockin' On Joe" היה אחד השירים הראשונים שלו שפירקו אותי, וזה קורה עד היום. "Knockin' On Joe" היה ביטוי של אסירים אמריקאים שתיאר את הדרכים המיואשות שבהן התחמקו מעבודות הפרך שהוטלו עליהם. הם היו מרסקים לעצמם את הידיים, האצבעות והרגליים. הילדות שלי כבר לא הייתה אותו הדבר.

רועי חסן

Where the Wild Roses Grow

אני יכול לחשוב על לפחות 20 שירים של ניק קייב שאני אוהב יותר, אבל מוזר ככל שזה ישמע, עבורי זה כנראה השיר המשמעותי ביותר שלו. הייתי בין 13 בערך, MTV היה בשיא תהילתו ואני התמסרתי למסך וקיוויתי לדוג פנינים יקרות בין שירי להקות הבנים והמקרנה. אף שעברו יותר מ־20 שנה מאז, אני ממש זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הקליפ האפל והמדמם הזה. אהבה ממבט ראשון. אני זוכר כמה הוא הרגיש זר ומנוכר ביחס לשאר שירי התקופה, ואיך נמשכתי לזרות הזאת ולקול העמוק הזה שלא הכרתי. כשהשיר הסתיים כבר חיכיתי עם נייר ועט כדי לגלות את שמו ולכתוב אותו כדי שלא אשכח. מאז הוא חלק בלתי נפרד מחיי ועדיין מדי פעם אני משתעשע מהמחשבה שמכל האנשים בעולם, הגנוב הזה בחר להביא איתו לדייט הראשון שלנו דווקא את קיילי מינוג.

רם אוריון

Saint Huck

סאגה אפית שלא תיאמן שמחזיקה בתוכה את כל האיכויות שהכי אהבתי (ועדיין) ושמחברות בין הלכלוך והקיצוניות הסאונד של הבירת'דיי פארטי לקריירת הסולו המוקדמת של קייב עם הבאד סידס. כמעט שבע וחצי דקות של פנטזיית סיוט מדהימה ומקריפה עד מח העצם עם אפס תנועה הרמונית או קצבית ועולם שלם של דינמיקה נגינתית ועיבודית.

ניק קייב יופיע בישראל בהיכל מנורה מבטחים, יגאל אלון 51 תל אביב, ראשון (19.11) ושני (20.11) 21:00, 214־274 ש"ח