ממשטח בטון אפרורי ללב הפועם של מדינה שלמה: חודש לאחר אישור מועצת העיר, השילוט הקבוע נחשף רשמית ברחבת מוזיאון תל אביב - והבטיח שרוח המאבק של משפחות החטופים יישאר תמיד על המפה
קשה לזכור איך נראתה רחבת מוזיאון תל אביב לאמנות לפני 7 באוקטובר 2023. סתם משטח בטון רחב שבו סקייטבורדיסטים ניסו לעשות תרגילים, אנשים חצו בדרך להצגה בקאמרי או לתערוכה במוזיאון, וגם אנשים עצבניים יצאו אליו מבית המשפט הסמוך. ואז, ברגע אחד, הגיאוגרפיה הרגשית של העיר השתנתה. הרחבה האפרורית הפכה למוקד העלייה לרגל החשוב והכואב ביותר בישראל ולמרכז של מאבק אזרחי שנמשך כמעט שלוש שנים. אתמול (שלישי, 11.8) נוסף לשם שהשתרש בציבור גם השלט הקבוע: "כיכר החטופים".
>> עיר של אהבה: כך הפכה כיכר החטופים ללב הפועם של תל אביב
ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי הסיר את הלוט מעל השילוט החדש ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, כחודש אחרי שמועצת העיר אישרה פה אחד את קריאת הרחבה בשם הזה. השם קיבל את מעמדו הרשמי כבר ביולי, ועכשיו הוא מופיע גם על השילוט הקבוע במרחב עצמו. "אי אפשר למחוק את ההיסטוריה, ואסור לנו לשכוח אותה", אמר חולדאי, והסביר כי ההחלטה נועדה להבטיח שהפרק שנמתח מ-7 באוקטובר 2023 ועד להשבתו של החלל החטוף האחרון, רן גואילי ז"ל, ב-26 בינואר 2026, ייזכר לדורות.
לאחר הסרת הלוט נפגש חולדאי עם נציגי משפחות החטופים בבית אריאלה הסמוך, שהפך עם פרוץ המלחמה לעוגן עבור המשפחות. במשך התקופה הוא עמד לרשותן למנוחה, מפגשים, ארוחות, פגישות ולעיתים גם לינה. עיריית תל אביב-יפו, שלרוב סופגת מאיתנו ביקורת (מוצדקת, ואפילו מאוד) על חניות, פקקים וארנונה, הראתה כאן צד אחר לחלוטין. היא הקצתה את הרחבה לפעילות מטה המשפחות וסיפקה אוהלים, חיבורי חשמל, ציוד לוגיסטי, פתרונות חניה והסעות.
אבל מה שקרה ברחבה עצמה היה גדול בהרבה מתשתיות. כיכר החטופים לא הייתה רק נקודה על המפה – היא הייתה אקו-סיסטם של סולידריות. היא הפכה למקום מפגש למשפחות החטופים, לאזרחים מהארץ ומהעולם, לעצרות המוניות, לקבלות שבת, למיצבי אמנות וליוזמות ציבוריות. פעם עמדו בה עשרות אלפים ופעם רק עשרות, אבל במשך כמעט שלוש שנים היא נשארה אחד המקומות שבהם הכאב הישראלי היה הכי גלוי, והדרישה להשבת החטופים הכי קשה להתעלמות.
במבט לאחור, כיכר החטופים היא כנראה הדוגמה המובהקת ביותר לאופן שבו עיר יכולה – וצריכה – לחבק קהילה בשעתה הקשה ביותר. היא הייתה הבמה לשולחנות הארוכים והריקים, לעצרות, לדמעות, לתקווה, ובסופו של דבר גם למקום שאליו הגיע הציבור כדי לחגוג כשחטופים שבו הביתה. לא במקרה שוב ושוב הגדירו אותה תל אביבים כאחד המקומות החשובים בעיר – גם כשזה היה המקום האחרון שהם רצו שנצטרך.
כעת, כשתל אביב חוזרת אט-אט לשגרה המוכרת, שותה את המאצ'ה המופקעת שלה ורצה לעוד פגישה במגדלים של שדרות שאול המלך, השלט החדש יעמוד שם. בין המוזיאון, הקאמרי, בית המשפט וכל החיים העירוניים שממשיכים להתרוצץ מסביב, הוא יזכיר שבתוך הבועה שלנו היה מרחב ציבורי אחד שהפך, כמעט בן לילה, ללב של מדינה שלמה.