השמאל נכשל, התל אביבים נכשלו, אנחנו נכשלנו. מה עכשיו?
התקבצנו כאן מכל קצוות הארץ לא משום שאנחנו נהנים לשלם הון על דירות מתפוררות, אלא כי אנחנו מזדהים עם הערכים שהעיר מייצגת. השמאל חייב לשקם את עצמו בכל הארץ, אבל הוא חייב לא לאבד את הבייס בתל אביב ולדבוק בערכים פרוגרסיביים שלא כל המדינה אוהבת
השמאל נכשל במערכת הבחירות האחרונה. זו עובדה – וכמיטב המסורת, השמאלנים כולם כבר יצאו למסע ציד. כולם משוכנעים שהם יודעים מה הבעיה של השמאל וסביר להניח שיש אמת מאחורי לא מעט מהטענות שעלו בימים האחרונים. עם זאת, טענה אחת שנשמעת יותר מהשאר היא "השמאל פונה לתל אביבים", וזו כבר טענה ששווה להתעכב עליה רגע ולפרק אותה.
מה זה בעצם "תל אביבים"? המושג הזה כבר הפך לכינוי גנאי גם בקרב התל אביבים עצמם, כאילו מדובר ביצורים מוזרים שבקעו מביצה בבוגרשוב פינת קינג ג'ורג'. התל אביבים הם אני, שהגעתי אליה לפני כמה שנים מאלפי מנשה, וחבריי "התל אביבים" הגיעו מחולון, ראשון לציון, אורנית, נהריה, קרית ים, טבריה ואשדוד, וכולנו התקבצנו כאן מכל קצוות הארץ לא משום שאנחנו נהנים לשלם הון על דירות מתפוררות, אלא כי אנחנו מזדהים עם הערכים שהעיר מייצגת. הגענו לכאן בשביל החופש, הסובלנות והליברליות. "תל אביב" היא מעבר לשטח גאוגרפי, היא גם סט ערכים. וכן, אותם הערכים התל אביבים חופפים במידה ניכרת עם הערכים של השמאל.
אז בדומה לאופן בו ש"ס מתמקדת בבני ברק, זה רק מתבקש שהשמאל ימקד את עיקר מאמציו אל תל אביב. אין זה אומר שהשמאל צריך לשכוח מכל שאר חלקי הארץ, אך הוא בוודאי צריך גם לזכור איפה מתרכז קהל היעד שלו. אם יש משהו שכדאי ללמוד מתוצאות הבחירות האחרונות הוא שהשמאל פספס דווקא את תל אביב. מרצ והעבודה קיבלו כל אחת 10% מקולות התל אביבים – מפלגות שהיו צריכות לקבל פי שתיים מזה, וכשלו. השמאל לא הצליח לגרום לתל אביבים לנהור בהמוניהם לקלפי ולהצביע למפלגות שנלחמות על אורח חייהם בצורה המובהקת ביותר: חופש, הפרדת דת ומדינה, לגליזציה, זכויות נשים ולהט"בים ומאבק בגזענות. נכון, שמאל שרוצה לבסס את עצמו כאלטרנטיבה שלטונית יצטרך לעבוד קשה בלשכנע את כל חלקי האוכלוסיה למה הוא טוב עבורם, אבל גם לשמאל הפרוגרסיבי המובהק יש מקום בתור מפלגה קטנה-בינונית שלא צריכה להתבייש בכך שהיא מייצגת ערכים שלא כל עם ישראל מסכים איתם.
בניגוד לסטריאוטיפ, רובנו לא באמת הגענו מרקע פריווילגי. אנחנו עובדות ועובדים קשה לשמור על המקום שלנו כאן. אני התחלתי לעבוד בתל אביב בגיל 19, מיד אחרי שיצאתי מהארון, ומהרגע הראשון כאן הרגשתי שלווה ונוחות להיות איך שאני מבלי להישפט ומבלי לחשוש. "הבועה התל אביבית" הידועה לשמצה היא עבורי חומת הגנה, ובמיוחד בימים אלה היא מאפשרת לי לדאוג קצת פחות. ביום שישי האחרון, בעודי רוקד במסיבה בבית רומנו, תחושת הפסימיות שהטרידה אותי בימים האחרונים התחלפה באופטימיות נעימה. הסתכלתי סביבי ולפתע נפלה עליי ההבנה שאת מה שקורה כאן אף אחד לא ייקח לנו. תודה לבועה התל אביבית.