כך מכרתי את הקול שלי תמורת 50 ש"ח

אנחנו כבר אחרי הבחירות, הכל קיבלו את ההחלטות והאי החלטות שלהן, שמחו או התבאסו, הרגישו שהם עשו את הדבר הנכון למרות הכל או התחרטו על הצבעתם. אבל לא אני. השנה, בבחירות 2019, אני מכרתי את הקול שלי לחבר, בעסקה שנחתמה בצהרי שישי האחרון, תמורת סכום לא גבוה במיוחד.

>>בחירות 2019: כחול לבן סחפה אפילו את יפו
>>יצאנו לראות אתכם חוגגים את הדמוקרטיה

אנשים אוהבים לשחק במשחקים תיאורטיים מהסוג הזה: תמורת כמה כסף היית מוכן לבעוט בחתול, לרצוח אדם, לקיים יחסי מין? אוקיי, ואם זה עם גבר? מי שחושב שאין מחיר שתמורתו הוא יהיה מוכן לעשות דבר מסוים, המנוגד יותר או פחות לעמדות שלו ביומיום החינמי, שוגה באשליות. ומה לגבי הקול שלך, ההצבעה שלך, זכותך הדמוקרטית? תמורת כמה שקלים היית מוכר אותה? אנשים אוהבים אותה כי הם יכולים לצאת מכאן למחירון שלם: "נגיד גנץ־לפיד זה 100 ש"ח, אבי גבאי זה 30 כי גם ככה התכוונתי להצביע לו. ביבי? 500 ש"ח. זהות? זהות זה 1,000 ש"ח, אם הם כאלה קפיטליסטים אז אני רוצה לראות את הכסף".
אם אי פעם הייתה דרך לא הגונה להיות מושחת – זוהי הדרך. אם אתם מוכרים את הקול שלך במזומן תעשו את זה כמו שאני עשיתי: במחיר שטוח, מבל"ד ועד סמוטריץ', ושהקונה יחליט. הרי הפעולה שאתם עושים היא אותה פעולה.

50 ש"ח לפתק. קלפי בבחירות 2019

אז מכרתי את הקול שלי בקצת כסף, ב־50 שקלים בלבד, לחבר שבחר שאצביע לכחול־לבן. כי אם כולם מושחתים גדולים, אני חושב שלכל הפחות, בתור תושב ואזרח, זכותי הדמוקרטית היא לכל הפחות להיות מושחת קטן, נאנו מושחתון עם שטר אחד בגרב. 50 ש"ח הם לא הרבה, אבל דבר אחד אפשר להגיד על בני גנץ: בכסף הזה הוא כבר עשה למעני יותר משאר הפוליטיקאים.

*למען הסר ספק – הטור נכתב בטון סאטירי