כך כמעט נשאבתי לתרמית פירמידה

זאת הייתה תקופה לא קלה עבורי. כבר כמה זמן שחיפשתי עבודה ולא מצאתי, והגעתי למצב שבו אני חייבת כסף בדחיפות. בקבוצת דרושים של פייסבוק פרסמו טופס הרשמה לעבודה ברשתות החברתיות מהבית. "למה לא?", חשבתי לעצמי. שעתיים־שלוש ביום לעשות לייקים ולשתף פוסטים פרסומיים. אני לא תמימה. ככה העולם עובד, הרי. כולם משתמשים בימינו בקידום ממומן.

הוזמנתי לשלושה מפגשי הדרכה. למעשה, "התקבלתי" למפגשי ההדרכה. אפשר היה להיכנס רק בהצגת המסרון שקיבלתי. הם רצו שאגיע, ורצו שארגיש חשובה. חשובה מספיק בשביל לשלם מאות שקלים עבור הדרכה, שאחריה אהיה אמורה להרוויח כ־2,000 בחודש, מהבית, עבור שירותי הקידום שלי. כשנכנסתי לאולם הבנתי בדיוק איפה אני. נהגתי בעצמי להזהיר חברות מפני תרמיות פירמידה, ומצאתי עצמו מתחננת שלא ילכו למפגשים שבהם ישלמו כסף על הדרכה. אבל נשארתי. המשרדים היו מטופחים, כולם מסביבי היו צעירים ויפים, לבושים חליפות שחורות ועקבים גבוהים. כולם שידרו לי שהם שוחים בכסף. נשארתי למרות כל הסימנים – אולי מסקרנות, אולי בשביל לתת להם את הספק, אולי כי נסעתי למקום הזה מירושלים ועמדתי 40 דקות בפקק וזין שאני מסתובבת עכשיו.

במהלך השעה וחצי ששהיתי במפגש הופעלו כל המניפולציות האפשרויות. אנשים לא מרוכזים התבקשו לצאת החוצה, וההשתתפות, המבטאת את מידת ההתמסרות שלנו למטרה, נמדדה כל הזמן. הראש שלי זיהה שמדובר בתרמית, שבעתיד אנחנו אלה שנתבקש להביא משתתפים חדשים לאותה הדרכה דמיקולו, ושבסופו של דבר מעט הכסף שנרוויח יהיה על חשבון האנשים האלה. אבל הגוף קנה גם את המניפולציה הזולה ביותר. מדובר באנשים מוכשרים, אין ספק בכך.

מהמפגש חזרתי בלי עבודה, מינוס דמי השתתפות, אבל אחרי שלמדתי שיעור חשוב: גם אם כולנו ציניקנים דגולים, ככל שזה קשור לפתרונות בזק למצוקות החיים, כולנו ככלות הכל נוטים להיאחז בתקווה. זו תכונה יפה בסך הכל, ולפעמים, מול האנשים הלא נכונים, גם קצת מסוכנת.