שירה בציבור

 

גופי היה חכם ממני/יונה וולך

גּוּפִי הָיָה חָכָם מִמֶּנִּי

כֹּחַ הַסֵּבֶל שֶׁלּוֹ הָיָה פָּחוֹת מִשֶׁלִּי

הוּא אָמַר דַּי

כְּשֶׁאֲנִי אָמַרְתִּי עוֹד

גּוּפִי

גּוּפִי הִפְסִיק

כְּשֶׁאֲנִי עוֹד הִמְשַׁכְתִּי

גּוּפִי לֹא יָכַל

כָּשַׁל

וַאֲנִי קַמְתִּי וְנֶאֱלַצְתִּי לָלֶכֶת

וְגוּפִי אַחֲרַי

מתוך: אור פרא

אצל יונה וולך תמיד יש גם עצמי וגם אנוכי. גם זכר וגם נקבה. גם גופי וגם אני. מין מאבק פנימי שלא נגמר, למרות שבשירים שלה הופך למאוד חיצוני. הגוף בשיר הוא איזו ישות נפרדת, חלשה יותר, תלויה באותה עצמיות אחרת שלא הספיק לה. אבל לפעמים, תודה לאל, האנדרדוג משתלט, ומציל, ומנצח.