שלמה וישינסקי: "אף אחד לא יחליט אם אני ממשיך לגדל את בני או לא"

שלמה וישינסקי עבור חלק מהאנשים הוא "וישי", שחקן ותיק ואהוב בתיאטרון הישראלי, אבל בעצמו הוא מזהה, כדבריו, "אבא שרוט" ומוסיף שכנראה כאלו הן המשפחות השכולות. שרוטות. מעט תרופה לשריטה הוא מוצא ב"קרן ליאור", אותה הקים לזכר בנו, ליאור וישינסקי, שקיימת זה עשור. בין היתר, היא מממנת מלגות לימודים לחיילים משוחררים בתחום התרבות והאמנות. מופע התרמה ל"קרן ליאור" יתקיים ב־17.4 (ראשון) בתיאטרון הקאמרי, ב־20:30.

שלמה וישינסקי (צילום: יולי גורודינסקי)

"להיות משפחה שכולה זה לא אקסקלוסיבי כמו פעם", מספר וישינסקי, "אני משתדל שאנשים לא יעברו לצד השני של המדרכה כשהם רואים אותי. כשאני רואה משפחה שכולה אני עובר לצד השני של המדרכה כי אני שוכח שגם אני ככה. מבחינתי אף אחד לא יחליט בשבילי אם אני ממשיך לגדל את הבן שלי או לא. אני לא רוצה שיחשבו עלי שאני מסכן – אני שרוט. ככה זה הורים שכולים. לפעמים יש בזה גם צחוק. למשל, ביום שישי לפני שלושה שבועות הייתי צריך להחליף את יוסי גרבר ז"ל ב'אופרה בגרוש'. זה תפקיד עם הרבה שירה ולא עשו לי חזרות. לא הייתי בטוח שאני יודע את המילים. הלכתי לליאור והתחלתי לשיר שם. אנשים שעברו שם חשבו לעצמם 'וישי כבר במצב שהוא צריך לארוז וללכת לשלוותא'.

ביומיום יש לנו סימנים שזה רק אני והוא. יש סצנה שמחה בסוף 'קזבלן' שבה אני מסתכל על המנורות למעלה ותוך כדי הופעה אני אומר לו שלום. ב'סיפור הפרברים', המחזמר שאני משחק בו עכשיו אני עדיין מחפש את המקום הזה שהוא שלנו. יש שם סצנה בה אני מדבר על הצעירים המסכנים שהורסים לעצמם את החיים וכל הקטע טעון מאוד מבחינתי. ליאור היה בן בית בתיאטרון, הוא היה נמצא שם המון".

"אני לא מאמין במיסטיקה אבל באותו היום הרגשתי את זה בבטן. דיברתי עם ליאור בשעה ארבע בזמן ששיחקתי טניס. בחמש חטפתי פתאום בומבה בראש ואמרתי שאני הולך הביתה. היינו מדברים כל יום ארבע פעמים ביום ובדרך חזרה נסעתי לתחנת דלק למלא דלק ויוסי פולק פתאום אמר לי 'היי וישי, שכחת את הטלפון שלך על הגג של האוטו. מה יש לך? אתה מבולבל'. אמרתי לו 'אני חושב שהבן שלי הלך'. הוא אמר לי 'תגיד לי אתה מטומטם?' אמרתי לו 'אני מצלצל והוא לא עונה לי'. מאוחר יותר שמעתי שהייתה תקרית בדרום. ליאור לא ענה והוא גם לא היה בבתי החולים. כשהגיעו לבשר לי שאלתי אותם: 'עכשיו אתם באים?'"

"לפעמים יש בזה גם צחוק". שלמה וישינסקי (צילום: יולי גורודינסקי)

הייתה לך תקרית עם העיתונות כמה חודשים אחרי, לא?

"בשבעה הפת"ח צילצלו אלי ואמרו 'שלום, אנחנו יודעים מי אתה, משתתפים בצערך, אבל אל תשכח שהוא היה חייל'. אמרתי להם 'תודה רבה' וסגרתי את הטלפון. כמה חודשים אחרי התקשרו אלי מהצבא ואמרו לי 'צה"ל חיסל את זה שהרג את הבן שלך'. אמרתי להם יופי. אחר כך צלצלו אלי מגלי צה"ל וביקשו לקבל ממני תגובה. אמרתי להם 'מסכנה אמא שלו' וירדו עלי בעיתון שזאת הייתה התגובה שלי. שאלו אותי האם אני שמח? הרי כתוב 'אל תשמח בנפול אויבך', נכון? וזה לא שזה יחזיר לי אותו או מקל עלי".

איך התייחסו אליך כשחזרת לתיאטרון?

"בתיאטרון חשבו שאני פסיכי שחזרתי לעבוד שבוע אחרי. יום אחד במהלך הצגה קומית שהצגנו בקיבוץ יפעת היה קטע שבו אני נכנס לבמה ומכינים את הכניסה שלי עם צחוק. פתחו את הדלת להכניס אותי לבמה ופתאום כל הקהל התחיל לבכות. היו שם שתי נשים שבכו ממש בהיסטריה, צעקו באולם. שאלו אותי 'מה עושים?'. נתתי מבט רציני לקהל והמשכנו הלאה. וההצגה הייתה מצחיקה, כמו כל הצגה אחרת".

מופע ההתרמה השנתי לקרן ע"ש ליאור וישינסקי