אורי קליין, תירגע. כללי האוסקר החדשים לא פוגעים בגברים הלבנים

מבקר הקולנוע של הארץ זעק בהיסטריה "מקארתיזם", אלא שבפועל רבים מהסרטים שיצאו בשנים האחרונות עומדים בדרישות הייצוג החדשות. ברור מי מתנגד להן ולמה

מתוך "האירי"
מתוך "האירי"
14 בספטמבר 2020

"פחד" ו"אימה". המילים האלה מופיעות שוב ושוב בטקסט שכתב אורי קליין, מבקר הקולנוע הוותיק והנחשב של "הארץ", על כללי האוסקר החדשים, שמציבים כמה דרישות סף בפני הפקות שמכוונות להתמודד על הפרס לסרט הטוב ביותר החל מ-2024. הפחד אליו מכוון קליין הוא תגובתה של האקדמיה לביקורת שהובעה בהאשטאג OscarsSoWhite#. אבל מה שעולה מהטקסט שלו הוא פחד אחר לגמרי.

התקנות החדשות מבקשות לתקן עוול מתמשך של חוסר ייצוג משני צדי המצלמה. אותו עוול ניכר היטב במועמדים של השנה שעברה, שכמעט כולם היו גבריים ולבנים במובהק. כשכתבתי על המועמדויות, טענתי כי "יש תחושה של התרפקות על הוליווד של פעם, כי הסרטים המובילים עוסקים בגנגסטרים, בחיילים ובגברים זועמים, עולמות שבהם אין מקום לנשים". אמנם גם "נשים קטנות" היה בין המועמדים, אבל הבמאית גרטה גרוויג לא זכתה במועמדות, והדרישות החדשות אינן מטפלות בחוסר הייצוג הזה. התקווה היא, כנראה, שהתיקון בקטגוריה הראשית יטפטף בהדרגה גם לשאר הקטגוריות. כי כדי שלאנשים מוכשרים תהיה הזדמנות לזכות באוסקר, צריך קודם כל לתת להם הזדמנות לעשות סרטים. ומי שאתרע מזלו להיוולד לא גבר לבן, מקבל פחות הזדמנויות, כי גברים לבנים נוטים לתת הזדמנויות לאנשים שנראים ונשמעים כמותם.

"נשים קטנות" 2020
"נשים קטנות" 2020

רשימת הסטנדרטים החדשים שניסחה האקדמיה מניחה אופציות שונות בפני מפיקים שרוצים שסרטיהם יוכלו להתמודד על האוסקר. מספיק לעמוד בשניים מתוך ארבעת הסטנדרטים כדי לקבל אישור. בניגוד לרושם שנוצר מכותרות רועמות כמו "הוליווד פוחדת ומעקרת את היצירתיות" (הכותרת שניתנה לטקסט של קליין), אלה דרישות שאפשר לעמוד בהן בקלות, בלי לפגוע כהוא זה ביצירתיות. בכלל, רובנו אוהבים לטעון שיצירתיות והוליווד לא הולכים יחד, אבל כשזה מגיע לפתיחת דלתות לאנשים שאינם הסטנדרט הישן, פתאום היצירתיות היא קדושה.

בכל אופן, מתוך ארבעת הסטנדרטים, רק אחד מוקדש למה שרואים על המסך. שלושת האחרים עוסקים במה שקורה מאחורי המצלמה, ומעצם היותם פחות סקסיים הם לא זכו לייצוג בכותרות. במקרה של המניפסט הזועם שכתב קליין, הם לא זכו לייצוג גם בטקסט עצמו ("לא אפרט כאן את ארבעתם", הוא כתב, "המעוניינים יכולים לפנות לאתר של האקדמיה"), ולכן הטקסט שפרסם הוא מניפולטיבי ומטעה, שלא לומר שקרי.

פניתי לאתר של האקדמיה וגיליתי שלסטנדרט הראשון, זה שכולם מדברים עליו, יש שלושה סעיפים, ומספיק למלא אחד מהם כדי לעמוד בדרישה (וכאמור, לא חובה למלא את הסטנדרט הראשון). על פי הסטנדרט הזה צריך שיהיה שחקן בן מיעוטים בתפקיד מרכזי, או (שמתם לב ל"או"?) ששלושים אחוז מהשחקנים בתפקידים הקטנים יהיו מקבוצות שזוכות לתת-ייצוג (נשים, בני מיעוטים, להטב"קים או בעלי מוגבלויות פיזיות או קוגניטיביות), או (הנה שוב המילה הזאת) שהעלילה תתמקד באחת הקבוצות הלא מיוצגות הנ"ל.

הסעיף השלישי מן הסתם כולל בתוכו את שני הסעיפים שמעליו, והוא זה שהרגיז את קליין יותר מכל. "הדרישה… שקובעת במה סרט חייב לעסוק כדי לזכות בהכרה ובהוקרה, מסוכנת באותה מידה כמו הדרישות שנכללו בזמנו ב'קוד ההפקה' וקבעו במה לסרט אסור לעסוק", הוא כותב. "קוד ההפקה" – למי שלא למד תולדות הקולנוע – הוא צנזורה עצמית שאולפני הוליווד הטילו על עצמם בשנות ה-30 כדי לרצות את הצופים השמרנים. תסריטים שלא עמדו בדרישות הקוד לא אושרו לצאת לצילום. יש לציין שהקוד היה אחראי במידה רבה להיעדרות מן המסך של קבוצות לא מיוצגות כמו להטב"קים ושחורים.

מתוך הסרט "הספר הירוק"
מתוך הסרט "הספר הירוק"

קליין, שמשווה את הדרישות החדשות גם למקרתיזם, לא פחות ולא יותר, חושש שהאילוץ האחרון יהרוס את היצירתיות המתפרצת של הגברים הלבנים שיוצרים את סרטי האוסקרים היום, כי עכשיו הם יידרשו לחשוב גם על בני אנוש שאינם שיקוף שלהם עצמם. אבל הוא שוכח לציין שהסעיף הזה הוא אופציה בלבד. לא חובה. אופציה אחת מתוך כמה. לא רק זאת, אלא ש"הספר הירוק", הסרט זוכה האוסקר שתרם למתקפה על הוליווד משום "שהואשם כי הוא פנטזיה לבנה שמרנית על אפשרות האחווה בין הגזעים באמריקה" כדברי קליין, דווקא עומד בסטנדרט הראשון (שחקן שחור בתפקיד מרכזי). אתם יודעים מה? גם "חלף עם הרוח" מ-1939, ששב לכותרות על רקע הזעם שעורר רצח ג'ורג' פלויד וגברים שחורים נוספים בידי המשטרה, עומד בסטנדרט הראשון, מעצם כך שיש בו כמה שחקנים שחורים בתפקידים לא זניחים (בתקנות החדשות לא כתוב שאסור לסרטים להיות גזעניים).

שלושת הסטנדרטים האחרים מטפלים בהעסקתם של בני קבוצות לא מיוצגות בתפקידי הפקה (צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, איפור, עיצוב שיער וכיו"ב) או בתחום השיווק של הסרט, או שההפקה מתחייבת להעסיק בשכר מתלמדים המשתייכים לאותן קבוצות. כלומר, אם מרטין סקורסזה רוצה לעשות את "האירי 2" הוא עדיין יכול ללהק אותו בגברים לבנים מקיר לקיר ולהכנס למרוץ לאוסקר, כל עוד ההפקה תעסיק נשים ו/או להטב"קים ו/או בני מיעוט אתני כמתלמדים ובמחלקת השיווק.

בעצם, את "האירי" צילם רודריגו פרייטו המקסיקני וערכה תלמה סקונמייקר, העורכת הקבועה של סקורסזה, כך שגם הוא כנראה עומד בכללים, למרות שקליין טוען בלהט ש"אם החוקים החדשים של האקדמיה היו מיושמים כבר בשנים האחרונות, סרטים כמו 'דנקרק', '1917', 'האירי', ו'היו זמנים בהוליווד' כנראה לא היו זכאים להיות מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר".

אז מה בעצם אני טוענת? קודם כל, תירגעו. הוליווד תוכל להמשיך להפיק סרטים לבנים ללא מפריע, ואף לזכות אותם באוסקרים (למרות שגם זה ממש לא חובה). אבל אולי מתלמדת לסבית ממוצא אפריקאי תקבל הזדמנות לכתוב ולביים סרט על דברים שקרובים לליבה, ואולי הסרט יהיה טוב, ואולי אנשים יראו אותו, ואולי הוא אפילו יצליח לקבל מועמדות לאוסקר, ויפתח דלתות בפני עוד יוצרים כמותה. וזאת המטרה.